7 כלות לשבעה אחים. ודודים. וגיסות.
מוריה דאום קפלן הבינה בשבועיים עם ילד חולה, בלי בייביסיטר, מה שאמותינו הקדומות הבינו מזמן - הקדמה הורגת אותנו. מוטב היה לחיות בחמולות שבטיות
במשך שבועיים הילד היה בבית, וכל ערב מחדש נאלצנו להתמודד עם השאלה הרת הגורל – מה יהיה איתו מחר. אחרי שבועיים של דיונים כאלה, חישובים כמו מי הפסיד יותר עבודה, מי יתקשר שוב לבייביסיטר, והאם הוא באמת עוד לא יכול לחזור לגן, אני חושבת שאני יכולה לנהל את המו"מ עם הפלשתינאים.
התובנה העיקרית שלמדתי בשבועיים האלה היא שצריך לחזור לחיות בחמולות.
מי שגר קרוב להורים, נתקל הרבה פחות בקשיים כאלה. הסבתא שומרת על הילדים, הסבא לוקח את הקטנה (ועדיין בריאה. טפו טפו כבר אמרנו?) לגן וממנו, ואנחנו חופשיים להפליג לקריירות המשגשגות שלנו בלי חשש.
יולאמו הסבתות!
וזה לא שאני דוגלת בסינ'ור מוחלט של הסבתא, בטח לא אחרי השיחה שהייתי עדה לה בגינה הציבורית, ובה אחת הסבתות סיפרה על היחס המחפיר שהיא זוכה לו - לכולם סביבה ברור שהיא רוצה לטפל בנכד כל יום משבע עד שבע, בלי אפשרות לחופשות ולימי מחלה, עד שיגיע לגיל שנתיים ו/או ייוולד לו אח.
אני חושבת שכל סבתא צריכה להחליט לבד האם ועד כמה היא רוצה לעזור, וזה לגמרי לגיטימי בעיני שאישה בת ששים שיוצאת לפנסיה אחרי 40 שנות עבודה וגידול ילדים, תרצה קצת זמן לעצמה.
ובכל זאת, אני קוראת לחזור לשיטת החמולות. כי במקרים מיוחדים, אפשר לחרוג ולבקש עזרה. וכי בשיטה הזו, גם האחיות, והגיסות, ובנות הדודות בסביבה, וברוך השם תמיד יש מישהי אחרי לידה
אם לא חמולות - אז מה? האפשרות הנוכחית חיוורת בהרבה. הילד לא יכול ללכת לגן. אז יום אחד הוא הולך לעבודה עם אבא, ובשני הוא נשאר בבית עם אימא. בשלישי, עושים חצי חצי, ברביעי לוקחים מישהי שתשמור עליו, ומה אז? מיצינו את כל אפשרויותינו!
דיברתי עם מישהי שהבת שלה בבית עם מטפלת. רציתי להגיד לה – את תמיד יכולה להשאיר את הגדול עם המטפלת של התינוקת, לך אין בעיה. ואז היא הפתיעה אותי: המטפלת שלה חולה כבר שלושה ימים. מה עושים עם התינוקת? אז אני אומרת, בואו נעבור לגור משפחות שלמות באותו בניין, כל אישה תיתן כתף, נעשה תורנות מי יולדת מתי, וככה נפתור את כל הקשיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
