גלות אקדמית

קשה לשכנע חוקר מבריק לחזור לישראל ולוותר על שכרו. פרופ' עומר מואב על משבר המרצים

עומר מואב | 12/12/2007 14:16

במאמרים כתובים היטב שהתפרסמו מאז תחילת שביתת המרצים נטען כי במקרה הטוב, משרד האוצר מחמיץ את החשיבות האדירה בהעלאת שכר המרצים לשגשוגה של ההשכלה הגבוהה בישראל. במקרה החמור, המניע הוא רצון למוטט את מערכת ההשכלה הציבורית בישראל.

ומדוע, טוענים המרצים כה חשוב להעלות את השכר? מכיוון שבתחומים מסוימים קשה בשכר הקיים להתחרות במגזר הפרטי על טובי החוקרים, ובתחומים רבים נוספים קשה להתחרות בשכר שמציעות אוניברסיטאות מהשורה הראשונה בעולם למיטב החוקרים. כלומר, דרושה תוספת שכר כדי למנוע בריחת מוחות. לחיזוק הטענות, מזכירים הכותבים את פערי השכר הגבוהים בין מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל לבין זו שבאמריקה.

הכותבים מורים על בעיות אמיתיות, אך מסקנותיהן שגויות והמידע לא מדויק. רק אחוז קטן מאוד מהפרופסורים בארה"ב נהנה משכר גבוה בהרבה מישראל. מדובר בחוקרים שדרך כוכבם, בעיקר בתחומים מבוקשים כמו רפואה, כלכלה, מנהל-עסקים ומדעי המחשב, שאכן קיים בהם קושי לשמור על המצטיינים בישראל. השכר הממוצע של פרופסור בארה"ב, לפי "Inside Higher Education", נמוך ממאה אלף דולר לשנה. אך, בשונה מישראל הוא משתנה מאד בהתאם להישגי החוקר, תחום המחקר וסוג המוסד. 106 אלף דולר לפרופ' מן המניין באוניברסיטה ציבורית מול 68 אלף למרצה בקולג' ציבורי.

חשוב לציין שאף בתוך אותו המוסד ובאותו התחום השונות בשכר גבוהה מאוד. לעתים, בעיקר באוניברסיטאות העילית, ניתן לראות באותה המחלקה שני פרופסורים, ששכרו של האחד עולה על כפליים משכרו של האחר.

בודדה במערכה

הבעיה אינה שכר נמוך, אלא מבנה השכר והניתוק בין השכר לבין החלופות הכלכליות העומדות בפני החוקר. קשה לשכנע חוקר צעיר ומבריק, לחזור לישראל מארה"ב ולוותר על 100 ואף 200 אלף דולר (תלוי בתחום) מול 35 אלף דולר בארץ. מאידך פרופסור ותיק, בינוני, לא משקיע במחקר או בתלמידיו, נהנה משכר גבוה של כ-70 אלף דולר לשנה (25 אלף שקלים לחודש) - יותר מהשכר שיקבל אם ייבחר לעבוד בארה"ב.

ישראל נותרה כמעט בודדה במערכה על ניתוק בין הישגים וחלופות כלכליות לבין השכר. כמעט כל מדינות מערב

אירופה, כולל כל הסוציאל דמוקרטיות, הבינו שכשוק רלוונטי לחוקרים הוא השוק העולמי, וכשהשחקן הראשי – ארה"ב – אינו דוגל בסוציאליזם, אין מנוס ממעבר לשכר דיפרנציאלי באוניברסיטאות כדי למנוע עזיבת חוקרים מצטיינים, בכל תחומים.

מדינות אלה אימצו מודלים פשוטים ומוצלחים, שמאפשרים דרגות חופש במסגרת הסכם שכר קיבוצי. איטליה, יוון וישראל, מדינות בהן חברי הסגל הבכיר שולטים במערכת, עדיין דוגלות בשיטה הישנה - שיטה שמעודדת את בריחת מיטב המוחות מחד, ומבזבזת כספי ציבור מאידך.