אני וסימון וז'אן פול הקטן
גם אחרי קריאת "בארבע עיניים", יהונתן גפן לא מצליח לגבש דעה מוצקה על נישואים פתוחים
בעת החדשה, שבה נבחנים הסופרים והפילוסופים כבני אדם ודשים בחייהם הפרטיים יותר מאשר ביצירותיהם, הקוראים מוצפים בסרטים ובספרים שבהם מוצגים גיבורי הילדות שלהם כדמויות שליליות אם לא כרשעים גמורים. בספר החדש על היחסים המוזרים של הזוג שהמציא את הזוגיות הפתוחה - "בארבע עיניים", מאת הייזל רולי (הוצאת עברית בשיתוף כתר) מוצגים יחסים מעוותים בין גבר נרקיסיסטי ופתיין בלתי נלאה לאישה נבונה וסופרת משובחת, גם היא בוגדנית בזכות עצמה, שמכריזים על עצמם כזוג נאהבים שהחליט לחיות חיים פתוחים, ואם זה לא מספיק אז גם לדבר על זה אחד עם השני.
רק בספרים די צהבהבים ומעייפים כמו "בארבע עיניים" אתה מבין כמה חוסר יושר ואכזריות היו ביחסים האלה. מנסיוני ומנסיון בני דורי אני יכול להגיד בביטחון שיושר הרס הרבה יותר נישואים מאשר חוסר נאמנות.
כאנשים בוגרים ומשכילים, הלכו סימון וז'אן פול בדרך שלהם, וכיום הם טמונים בקבר משותף, כמו אלואיז ואבלאר. שמותיהם שזורים זה בזה לנצח, והם מתים כפי שחיו, ב"חופש בחירה הכרוך באחריות".
אני מאמין שבין גבר לאישה עובר חוט כל כך דק שרק הם יכולים להבין אותו ולרצות לחיות בקשר שרק שניהם יודעים את פשרו. הספר החדש על היחסים בין הפילוסוף הדגול לסופרת המבריקה רק מבלבל אותנו יותר.
האם סארטר השאיר אחריו מלבד האקזיסטנציאליזם ו"הישות והאין" גם צוואה זוגית שתרשה לנו דרך זוגית חלופית אחרי שברור לכולם שזו הקיימת גרמה לנו עד כה יותר ייסורים וכעסים, ועד כה לא נמצאה דרך אחרת? האם דה בובואר, הפמיניסטית שכתבה את "המין השני" ואת "המנדרינים", היתה באמת שלמה עם עצמה כשהפכה את חייה האישיים לסיפור נועז על אהבה חסרת גבולות ונטולת נאמנות במחיצת השוביניסט הנאור האולטימטיבי?
כמו הרבה מבני דורי, גם אני בזתי לנישואים ועד היום איני מאמין במונוגמיה. הסיפור של הזוג הפתוח המגה אינטלקטואלי מפריז השפיע גם עלינו. אחרי שנים של ספרות עוינת בנוגע לחייו הפרטיים של סארטר, שהוצג כמאצ'ו כוחני ואכזרי, טיהר הפילוסוף ז'אן אנרי לוי את יחסי הזוג בספרו החדש "סארטר, הפילוסוף של המאה ה-20", והוא מכתיר את סיפור אהבתם של הפילוסוף הנמוך והמכוער והסופרת היפה והמוכשרת כ"אחד מסיפורי האהבה של המאה".
מישל קונלה, חוקר סארטר ידוע, שכמוני השתמש במודל הזוגיות הפתוחה שלהם כמודל לחיי האהבה שלו, כתב במחקרו "אם סימון וז'אן פול הצליחו סימן שלא טעינו, אבל אם הם נכשלו והסתירו את הכישלון שלהם, הם היו נוכלים ומתחזים".
אם דה בובואר וסארטר אכן חיו בשלום עם חייהם שהוגדרו בפיהם כחירות גמורה, אין ספק שהדורות שאחריהם, הדורות שאחרי המהפכה, שתמיד יהיו קורבנות המהפכה, ניסו לחקות אותם ובדרך כלל נכשלו כישלון חרוץ. וכי מה יעשה גבר שאינו מאמין בבולשיט של חיי הנישואים ואין לו את דה בובואר שתשב איתו בקפה דה פלור, תכתוב לצדו ותספר לו על המאהבות והמאהבים שלה? ומה תעשה אישה שיחסים פתוחים שכאלה יעשו אותה לאישה דכאונית וחסרת כל אמון במין הגברי הבוגדני מעצם הגדרתו, כפי שאמר ג'קי מייסון שלנו: "80 אחוז מהגברים באמריקה בוגדים בנשים שלהם, ושאר 20 האחוז בוגדים בארצות אחרות".
גם הדור שלנו, שהפנים את שנות השבעים כשנים של אהבה חופשית, שעושה אהבה ולא מלחמה (במקרה שלנו עשינו את שני הדברים בסכיזופרניה מושלמת), ניסה זוגיות ללא כללים, וברוב המקרים חיי הנישואים שלנו, שהיו סתמיים מלכתחילה, הפכו לסודות ושקרים. איני מכיר שום מקרה של נישואים פתוחים שנגמרו כסיפור האהבה של המאה, והנסיונות הנועזים לחיות לפי המודל הפריזאי הפכו אותנו בדרך כלל לנוכלים ולמתחזים, ואחר כך גם לאנשים בודדים ולנשים ציניות בנות 50 ומשהו, שהסיכויים שלהן להיחטף על ידי החיזבאללה גדולים יותר מאשר למצוא בן זוג הולם.
איור: יעל רשף
הדור שלנו התחתן מהר ובלי לחשוב הרבה על הנושא. אני מכיר נשים שלקח להן יותר זמן לבחור שמלה בחנות מאשר להחליט בקשר לחתונה עם איזה אלמוני שהן בקושי הכירו. "היה לי כל כך קר אז התחתנתי", אמרה השחקנית שלי ווינטרס. אנחנו צעירים ומאוהבים, ועדיין לא קולטים שהאהבה היא מחלת נפש שמי שנשרד ממנה צריך לעבות אותה בערכים אחרים כמו נאמנות, ידידות, ערכי משפחה שכבר אבד עליהם הכלח וכו'.
רוב האנשים הנשואים שאני מכיר בגילי יודעים שהבעיה היא לא האהבה אלא החיים עם אותה אישה או גבר עשרות שנים, גם אחרי שהאהבה נגמרת והילדים התגייסו, ומה שמאחד אתכם זה הזיקנה המשותפת והפחד מהמחלות ומהמוות.
כשאני קורא את הספר, הטרחני והמציצני במידה מה, על דה בובואר וסארטר, על אהבתם ואהבותיהם, אני מאמין לסארטר, הגבר הנמוך עם החטטים על הפנים, ש"אכן היה מאצ'ו עם כל הנשים שלו אבל לא עם 'הבונה' ( כינוי חיבה שסארטר נתן לסימון - י.ג)". אני מאמין גם לדה בובואר שבראיון בגיל 70 עדיין מסתירה את כאב הציות שלה לסארטר. המראיינת שואלת אותה אם היה משהו שלא כתבה בזיכרונותיה, ודה בובואר עונה: "הייתי רוצה לספר בכנות ובצורה מאוזנת על המיניות שלי. להציג תמונה גלויה
באמת מנקודת מבט פמיניסטית. לא הייתי מודעת לחשיבות השאלה הזאת וגם לא לצורך בכנות אישית. . .".
בסיכום, אני לא יודע אם הרווחנו או הפסדנו כשבחרנו בגיל צעיר ומגוחך במודל של הזוג הצרפתי המת, ובגלל שאינו זמין יותר כנראה שלעולם לא נדע אם חוויית הקשר ביניהם היתה מפתח לאושר יחסי או לאומללות מצטברת שלהם ושל כל כך הרבה נשים וגברים שהאמינו להם.
אין לי דעה מוצקה על נישואים פתוחים, שככל הידוע לי הם מתקיימים בימינו רק כשצד אחד פתוח, ולפעמים אני מקנא קנאה עזה בזוגות ותיקים מאוד שנראים מסופקים ומאושרים הרבה יותר ממני ומנסיונותי במשך חיים שלמים למצוא נוסחה חדשה של חיים שמכילים גם את הביחדנס וגם את הלבדנס.
בכל פעם שאני רואה זוג בן 80 מתחבק ברחוב, אין לי ספק שמישהי פה סלחה למישהו או ההפך. לפני כך וכך שנים ראיתי את רחל וצבי שוורץ, ההורים של דודתי רות, בני 80 ומשהו, מטיילים בהייד פארק בלונדון, חבוקים ומשוחחים בלהט, כאילו יש להם משהו לומר שהם עדיין לא אמרו זה לזה ב-60 השנים האחרונות. יכול מאוד להיות שהזוג הזה הוא הזוג האקזיסטנציאליסטי המושלם והמשלים, ואחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר של המאה ה-20. וגם של המאה ה-30.
נא להמתין לטעינת התגובות
