לה סקאלה
עידן יניב מגיש פינת היסטוריה, גילה אלמגור מנהלת חנות סביח, סטיבן הוקינג דופק את הטמבון של כיסא הגלגלים ברברס פראי ועוד. ועוד. "תוכנית הערב" של שרון טייכר וערן זרחוביץ' ברדיו תל אביב היא המיצג הרדיופוני הכי פרוע, בוטה ומוצלח כרגע בישראל. ראיון
רק שבשלב הזה, כנראה, האישיות השנייה והתוססת שלי הייתה נחושה להראות לשדרנים הקנטרנים מה זאת באמת בושה, ובלייב. וכך, התמקמתי בטבעיות מול המיקרופון ונופפתי באצבעי לדן המפיק שיפתח לי אותו. טייכר עוד ניסה למנוע את ההשפלה בנהמה "אומרת סליחה, אבל מתיישבת יפה מול המיקרופון", אבל זרחוביץ' הבין שיש רק דרך אחת להשתיק את טרול התהילה המקורזל שנקלע לאולפן. "או-קיי", הוא נכנע, "תגידי דבר אחד שאת רוצה לספר לנו על השירותים של הבנות". ובכן , יש הרבה דברים שניתן למצוא בשירותים של בנות: גושי נייר טואלט רטובים, ליפגלוס נעלם, אם תפשפשו טוב-טוב בתוך הניאגרה תוכלו גם לדוג את הכבוד העצמי שלי, אבל כל אלה לא עלו במוחי בשנייה הגורלית שבה התבקשתי לומר את דבריי לאומה. הו, לא. כל מה שיצא לי מהפה זו מילה אחת: "פטריות". איזה תחכום, איזו אישיות רדיופונית! בשלב הזה הצמד טייכוביץ' פשוט בהה בי בתדהמה. "אהה, בסדר, בואו נמשיך", נחטף ממני המיקרופון בזריזות, "בואו נהיה כולנו בשקט חוץ מערן וממני", נשף טייכר, "בשביל זה פתחנו לך את המיקרופון, אה?".
טייכוביץ' לא אוהבים שנוגעים להם במיקרופון. נכון שתוכנית הבידור שלהם (רדיו תל אביב, א'-ה', 16:00 - 18:00) נשמעת כמו ג'ימבורי לא מצונזר של אימפרוביזציות והורמונים, אבל בפועל כל העסק מסודר כמו חדר ארונות פרוסי. מגירת המערכונים מקופלת לפי צבעים, הליין-אפ משונן כמו תפילת יום א' והכול מתקתק כמו התנין של פיטר פן. ככה זה באולפן החי שלהם, ההפתעה היחידה שתמצאו בו היא קופסה יתומה של עוגיות אלפחורס שקיבלו מתנה. לא שיש להם זמן לגעת בה, כן? צריך להתרכז בתוכנית.
"העבודה מאוד קשה", אומר זרחוביץ', "זה לבוא בעשר בבוקר ולכתוב, והשידור הוא הדובדבן של היום. אנחנו גם כותבים ממש פנצ'ים אמיתיים, לא אווירה משועשעת וחייכנית, לא בנימה מבדחת, פנצ'ים. ואת המאזין בשעה 16:00 לא מעניין שעבדנו כל היום. צריך לעשות סוויץ' ולהתחיל חגיגה, כי מבחינתו זה נשמע שעכשיו אנחנו מפליצים את הכול בלייב. הומור זה מתמטיקה. וזה מאוד, סליחה על הפלצנות, אנתרופולוגיה. הרבה פעמים אתה מסתכל מהצד על אנשים. יכול להיות שבעוד יומיים את תהיי דמות, אם נמצא אצלך משהו שמצחיק אותנו. בינתיים את יכולה להיות רגועה, לא מצאנו".
תודה!
טייכר: "אני מקווה גם שלא נעלבת מזה שלא נתנו לך לדבר, כי יש איזו קדושה, אכפת לנו מאוד ממה שהמאזין מקבל, זה כבוד. הרבה אומרים לנו 'החזרתם את הרדיו של פעם'. פעם מאזינים שהחמיאו אמרו 'היינו מעריצים גדולים של שי ודרור', וגם זה הפסיק".
זרחוביץ': "אבל אתה במקום פגיע בהתחלה, כי זה נורא מפחיד. האולפן הזה היה שייך לשניים אחרים שהיו מאוד גדולים במה שהם עושים ומאוד אהובים. אתה עוד לא יודע מה יהיה, זה טאבולה ראסה. בואו תוכיחו".
והם מוכיחים. את התוכנית היומית שלהם הם מגדירים כ"געגוע למשהו שהולך ונעלם", בידור שמשלב אבני תרבות עם חצץ פנאי. שום סאטירה, בלי פוליטיקה, אין דעות משויפות על אנאפוליס. מה שכן יש להם בתחנה זה חדרון בגודל בוטן שהם קוראים לו "לשכה", וכמה מפיקים תומכים שמכנים אותם "אריק ובנץ". "אבל אנחנו לא גייז", הם מבהירים, "סתם שני רווקים מגבעתיים, אנחנו לא חיים ביחד או משהו". טייכר (36) הוא המבוגר האחראי והמחוספס שמרים כדורים להנחתה, וזרחוביץ' (33) חובט אותם בחדווה, בדרך כלל לטובת רצף של דמויות גבוליות, שמדובבות בחלקן על ידי קובי פרג', אלון נוימן, ליאת הרלב ובן פרג'. בחלק ניכר מהמקרים, האוסף הווקאלי הזה נתקע חזק בשלב האוראלי. אבל איכשהו זה יוצא חינני.
"אנחנו מדברים המון על סקס", מעיד זרחוביץ'. "דיברנו פעם על זה ש-69 זאת המצאה נורא ישראלית, כי במקום שכל אחד יהיה בתורו, כולם ביחד, יאללה. או שדיברנו על אוננות, שזה הדבר היחיד בחיים שאתה כל כך מתמיד בו שאף פעם לא נמאס מזה, וחבל שבדברים אחרים בחיים אתה לא ככה. אבל חשוב לנו שלא תהיה סתם ג'ורה. לא תמיד לזעזע זה להצחיק. חשוב לנו
זה נכון, הדמויות שלהם הן כמו גמל בסיני: מזיעות, צמאות ותאבות שדיים. זה משונה, כי בפועל מדובר בשני בחורים מהוגנים להפליא, שלא מעשנים, לא שותים, לא מתהוללים וככל הנראה מקיצים בבקרים לצלילי סנטה מריה. יהורם גאון, לדוגמה, בגילומו של זרחוביץ', הוא סוטה מין זייפן עם פאה נוכרית והדמות היחידה שמאולתרת ומתארחת מדי יום באולפן. "איזה יום הקשבתי ליהורם גאון", אומר טייכר, "שהוא הזמר הלאומי ובאמת אחד מאבני הדרך של התרבות בארץ, ופתאום ראיתי שהוא לא זמר כזה גדול, הוא לא דייקן. ואז אמרתי את זה לערן והרסתי לו את כל האשליה".
כצפוי , החיבור עם זרחוביץ' היה הרסני. "ליהורם בהתחלה היה קטע של קטגוריות מפורנו שהוא היה מכניס", מספר זרחוביץ', " נגיד 'אני מזמין אותך לכנס מילף בעין גדי, תגיע', 'בוא לפסטיבל גלוריהול בשדות עין כרם'. את יודעת מה זה גלוריהול?".
לא.
"הכול קטגוריות פורנו שפלות באינטרנט".
טייכר: "כדי שזה לא יישמע אשפה כמו בלו ג'וב. רק מי שמבין, יודע על מה מדברים. והוא לא יתלונן. זה שמבין לא אכפת לו שאומרים את זה".
ואתם?
זרחוביץ': "אני אוהב פורנו, ואני מתמצא בקטגוריות. אגב, לא ביזאריות מדי".
טייכר : "זה שאני לא חולה פורנו זה הביזאר, כי הפורנו שלי הוא ביזאר".
לא הבנתי.
"אני אוהב ספורטיביות, אתלטיות".
זרחוביץ': "אני אוהב את הבנאליות, בלונדיניות עם ציצים".
טייכר: "אני גבר של נשים חזקות".
זרחוביץ': "אני אוהב גם קטגוריית אמצ'ורס, אגב".
טייכר: "אין כאלה באמת, גבר, הכול מבוים".
זרחוביץ': "כי הקפיטליזם השתלט על הכול. הכול מבוים, אבל אני אוהב את האמצו'רס. זה הכי יפה, אתה רואה כשזה אמיתי. אני יודע שעובדים עליי קצת, אבל ברגע שמסתכלים על המצלמה אני סוגר". טייכר: "אני ראיתי סרט שזה שתי טיפות מים יונית לוי ואני יודע שזאת לא היא".
זרחוביץ': "הכי כיף לראות בחורות שדומות למישהי שאתה מכיר".
טייכר: "יש לי חבר שאוסף פורנו רק של לוק אה לייק. יש לו יעל בר זוהר, נינט טייב, והוא שומר, ואתה רואה שזה אחד לאחד. יונית לוי!".
זרחוביץ': "תעביר לי את זה".
תגידו , לא נעלבים מכם, עם כל הפורנו הזה?
טייכר: "בוא'נה, יש כל כך הרבה דברים להיעלב מהם".
זרחוביץ': "נראה לך שאנחנו מזיזים את הקצה של גילה אלמגור?".
טייכר: "היא תיעלב מאיתנו? יהורם גאון ייעלב מאיתנו? אם עכשיו יבוא ילד בגן חובה ויגיד לי שאני מכוער, זה לא יזיז לי כי אני לא אתפוס מדעתו של ילד בגן חובה על כמה אני יפה וגם לא אכפת לי. אבל אני נוטה להאמין שבהומור שלנו אנחנו לא באים מרוע".
זרחוביץ': "והאמת שגם לא אכפת לנו. אם זה מצחיק אותנו נעשה את זה. אם הבנאדם ייפגע, שייפגע".
הווידאו אולי הרג את כוכב הרדיו, אבל הפורנו לא יכול להרוג אהבה. גם טייכר וזרחוביץ' יודעים את זה, וכשהם נותנים לי להאזין למערכון מסדרת "הזוג", אני ממש מסוגלת לשמוע את התדר שלהם מרשרש כמו עלה לב מיובש. "הזוג" זה המערכון הכי עצוב ודרמטי שלהם. הוא תמיד נפתח בבחור בסביבת עבודה רועשת (משחק כדורגל, חדר ניתוח, רעידת אדמה, הלוויה) שמקבל שיחה ממתינה בדיבורית. על הקו אשתו לעתיד, והם מנהלים שיחה קודרת על רקע דממת עלמין טעונה. משהו בסגנון "מה נשמע ", " סבבה". "וואלה", עם אינספור פאוזות טעונות.
"זה קטע שנולד מפחדים", מסביר טייכר. "אני לא רוצה להגיע לדבר הזה, לאינטונציה הזאת. כשהוא בחיים שלו הכול רועש, וכשהם מדברים פתאום נעשה שקט כזה. זה קטע עם המון עומק. כשזה מגיע לזה זה לא יכול להימשך הרבה זמן".
זרחוביץ': "פחד נורא גדול, כשאתם נהיים שני אנשים שלא סובלים אחד את השני. יש כאלה שגוררים את זה המון זמן. כל מערכון נגמר בזה שהוא שואל אותה שאלה על המקצוע, לא קשורה אליהם,
ואז 'סבבה'. אחר כך, כשניתחנו את זה, הבנו שמה שאנחנו אומרים לעצמנו זה שלא משנה מי אתה ובאיזה מקצוע אתה, כולם בסופו של דבר נמצאים או היו או יהיו במערכת יחסים כזאת".
אז עדיף התנזרות, לא? הכי שפוי.
"לא, אני רוצה למצוא אהבה ורוצה שזה יעבוד".
טייכר: "אני חושב שאני כן זוגי, אבל בתנאים. אני רוצה משפחה, אני רוצה ילדים, אני רוצה הכול, אבל יש גבולות. זוגיות היא ויתור על הלבד, ואני רוצה לוותר על הלבד אבל לא על כל הלבד. ולכל אחד יש את הגבולות שלו. אני לא רוצה להגיע לשיחות כאלה, אני לא רוצה שישחקו איתי משחקים, אני לא רוצה שידברו אליי ככה".
זרחוביץ': "אבל היית בשיחות כאלה, אחרת לא היית יודע לכתוב אותן".
טייכר: "ברור, ואתה לומד כמה פעמים, ופתאום אתה יודע עם מי אתה רוצה להיות בקשר ועם מי לא. ואתה יודע לזהות יותר מהר טיפשות, אנוכיות, כאלה שלא יתאימו".
זרחוביץ': "אתה לא יכול לדעת מתי זה יבוא. זה סבבה היום ובעוד ארבע שנים תבוא השיחה הזאת".
לרדיו תל אביב הגיעו השניים לפני חצי שנה, אבל עוד קודם הגישו מדי שבוע "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, שבמובנים רבים נחשבה לשלד הראשון במעבדה הקטלנית שהם מנהלים היום. וגם זאת לא הייתה ההתחלה. התפלץ הדו ראשי טייכוביץ' חולק מוח קרימינלי עוד מהיום ההוא בשנת 2000, כשעבדו בשני מיזמים משותפים באינטרנט וקלטו ששניהם מחקים במקביל את רזי ברקאי. אש האהבה הוצתה בשניות, ואף שברבות השנים זרועותיהן התמנוניות השתלשלו גם למקומות אחרים (טייכר השתתף ב"זומביט" וב"של מי השורה הזאת?" וכתב ל"הערב עם ליאור שליין" ול"משחק מכור", זרחוביץ' כיהן כתסריטאי הראשי של "ארץ נהדרת" ושיחק ב"מסודרים"), השניים מעולם לא הפסיקו להביט זה בזה בעיני דורותי נוצצות שיודעות שאין כמו בבית.
"שנינו באים ממקום של אין לנו מה להפסיד", מדגיש זרחוביץ'. "או שנעשה את הדבר שלנו ונלך איתו עד הסוף, או שנחזור לעניינים שלנו, שטוב לנו גם שם. אבל באנו לפה כדי לעשות את זה ממש כמו חומוס, רק באהבה. פעם שמעתי באיזה ריאיון מישהו, בואי רק נגיד שזו אחת הדמויות שאנחנו מחקים בתוכנית, שאמר 'הכי חשוב לי שכולם יאהבו אותי'. בחייאת ראבאק, בגלל זה אתה כל הזמן חייב להסתובב עם חיוך על הפרצוף שלך. אין מצב שכולם יאהבו אותך ותרד מהמאמץ הזה, תעשה את הדבר שלך ומי שיאהב יאהב. אני הכי שונא ניסיון להתחבב".
טייכר: "לשקר. 'יש לנו היום קהל נפלא!' - אתה לא מכיר אותו, הוא לא נפלא ותעשה את התוכנית שלך כבר. יש המון שקרים ואנחנו חסרי סבלנות משוועים, שנינו. ישעמם אותנו, ניקח את הדברים ונלך".
זרחוביץ': "אנחנו לוקחים את זה מאוד ברצינות, זה לא עסק צדדי שלנו".
טייכר: "מתפרנסים פחות ממה שהתפרנסנו. לא מסכנים, אבל פחות. בשביל האהבה".
אבל למה דווקא רדיו? זה נחשב להרבה יותר מיושן מטלוויזיה, וכבר הייתם שם.
"בעיני מי? עיתון גם יותר קטן מטלוויזיה, לא? מה יותר גדול מטלוויזיה? רוצה לעזוב את העיתון ולהגיש שעשועון בטלוויזיה?".
רק את "מצלצלים".
זרחוביץ': "אני מאוד אוהב את זה. אבל הנה התשובה, היינו ואנחנו עדיין שם. אני עדיין כותב ל'ארץ נהדרת' ותהיה עוד עונה של 'מסודרים', פינינו זמן".
טייכר: "ועוד נהיה בטלוויזיה. ברדיו יש קסם, יש בו מילים. אין בו איפור, צילום, תפאורה ואין דוגמניות יפות למרות שחבל שאין דוגמניות יפות. יש מילים, יש ערך למילה, וכל מה שאני יכול לעשות אלה מילים".
ולא עורכים אתכם.
זרחוביץ': "זה לא זה מול זה, הסיבה הכי אמיתית היא שנורא כיף לי להיות איתו כי הוא חבר שלי, ופה נותנים לי הזדמנות להיות איתו, לשדר איתו, נורא מצחיק לנו וזאת הזדמנות לעשות משהו אחר. אגב, הסיבה שפינינו זמן היא שנוצר אולי איזה רושם שרדיו זה לבוא, לפתוח את הטלפון ויאללה לזרום. תוכנית מהסוג שאנחנו רוצים לעשות והיינו רוצים לשמוע, וזה מה שאנחנו מייצרים, צריך לתת לזה זמן. אנחנו נורא באים ממקומות של לעבוד קשה על מה שאתה מייצר, אין קיצורי דרך".
והפעם אתם גם בפרונט.
"תמיד אומרים 'עד עכשיו עבדת בשביל אחרים וסוף-סוף אתה עובד בשביל עצמך', זה לא ככה. ב'ארץ נהדרת' כתבתי לפרזנטורים מדהימים ולעורך גאון, ואני משתכלל. אני מגלה איך זה להציג דברים, הגעתי עכשיו למצב שבו יש לי אומץ לפתוח מיקרופון ולשחק טקסטים שלי, זה אומץ שלא היה לי פעם".
טייכר: "כשאתה הפנים שאומרות את זה בסוף, פתאום בוער לך התחת. יש יותר פחד, כי אני עוד חוליה בשרשרת. אם כתבתי משהו מצחיק ונותנים אותו לשחקן, זה עכשיו על השחקן, אני את שלי סיימתי. אבל לא, כתבתי וראיתי שזה מצחיק, ואחרי כל זה אני גם צריך לבצע את זה טוב ואני יכול להרוס את כל הפנצ'ים הנהדרים. זה יותר מפחיד. היום אנחנו עובדים בשביל המוצר שלנו ואני יודע שאנחנו הבוסים הכי מניאקים שהיו לנו אי פעם".
על מה אתם חולמים עכשיו?
"חלומות זה דבר קשה. אני אוהב את איפה שאני נמצא היום, עכשיו אני רוצה להמשיך לעשות את זה. אנחנו רוצים להפוך את הדבר הזה לטלוויזיה. את זה, כמו שזה".
מפתח הדמויות הבולטות של "תכנית הערב"
גילה אלמגור. האישה והמחזה בפינת צרכנות אצילית, שבמסגרתה היא ממליצה על מיזמים איכותיים בכיכובה. ביניהם תערוכת "אפילוג באפלה", חנות הסביח שלה וסרט האימה "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון של אביה".
עודד מנשה וטילדה רג'ואן. לאחר שנתקלו במודעות רבות שמפרסמות את הופעתה של הזמרת הצרפתייה עם עודד מנשה, זיהה הצמד טייכוביץ' את חיבתו העצומה של מנשה לצרפתים. בפינתו מתמוגג מנשה מהקסם הצרפתי ומשף סטפן, תוך שהוא חושף פצעים וצלקות שהותיר בו התיאבון המיני הבריא של עדן הראל.
מיכה פורטוגלי. המאזין הכי אובססיבי בתחנה, שתמיד משוכנע שהגיע לוורדה רזיאל-ז'קונט ודרוך לפרוק את מועקת לבו. השניים נקשרו אליו כל כך, שבמשך שבוע שלם הם הסתובבו בתחנה ופטפטו בקולו עם עוברי אורח תמימים. פורטוגלי אולי מדוכדך, אך עוד לא אבדה תקוותו והוא ממשיך לאחל לוורדה שתשתפר. היא מעולם לא ענתה.
פליקס וילנסקי. מגיש תוכנית הבוקר "שש אפס שש", בהתכתבות עם תוכנית הרדיו הקלאסית של אלכס אנסקי "שבע אפס שבע". פליקס קורא את כותרות העיתונים בלי להוסיף עליהן מילה, אך מתעניין במדור הדרושים כדי לאתר לאשתו, אווה, משרה ראויה. אווה בת 75, אבל זה לא משנה לו. היא עשתה לו ילד, עכשיו שתשתתף בהוצאות.
פרופסור הר-סגור ועידן יניב. "דקה היסטורית" בהגשתם של הפרופסור והזמר האופנתי, שגוררת חיכוכים רבים על רקע השכלה. את סטאלין מבלבל יניב עם סטאלוס הזמר, את יוליוס קיסר עם יהודה קיסר הגיטריסט ועוד. מפגש תרבותי מלחיץ.
אלינה מ"רואה חשבון". מבוססת על אירנה ממשרד רואה החשבון האמיתי של השניים. אלינה בעלת נטיות אובדניות, ותוך כדי ניסיונותיה העיקשים להתאבד היא מוצאת זמן להתקשר לערן ולהזכיר לו לפקסס לה את הניכויים של סוף השנה.
אם עדיין לא הבנתם למה אנחנו מגדירים את "תוכנית הערב" כפרועה, אולי מקבץ קטעים מתוך התוכנית של יום ב' האחרון תבהיר לכם משהו. כזכור, הקטעים שודרו אחרי הצהריים:
בפינה הקבועה שבה מיקי בוגנים (לא האמיתי, כמובן) מעצב את שערן של דמויות היסטוריות, הוא אירח הפעם את גולדה מאיר. מיקי הציע לגולדה ("מה קורה, גולדי, יא שרטוטה") להיפטר מהנעליים. היא, מצדה, חלקה חוויות ממפגש שהיה לה עם אחד, ציון ברוך, שבו הוא הציע להראות לה את "הנבוט הגדול" שלו. בפינות אחרות, אגב, בוגנים סיפר את אדולף היטלר, מנחם בגין ועוד.
בפינתו הקבועה, הסביר עודד מנשה (לא האמיתי. וגו') מדוע אפו חבוש. כרגיל, מדובר בתוצאה של עוד משגל פרוע שכפתה עליו זוגתו ("ה-א-הו-בה") עדן הראל, הפעם באמבטיה. כשגהרה מעליו, וצרחה "תן לי את זה כבר, יא מלוכלך!", הטיחה עדן בטעות את ראשו של עודד בברז, וכך ניזוק אפו.
בפרומו לסרט החדש, המשלב בין "אסקימו לימון" ו"רובוקופ", מסביר הרובוט המקשיש ליודל'ה את עובדות החיים. ונכון יותר: את מהות היחסים במשולש הקלאסי שלו, של בנצי ושל מומו. "מתי כבר תבין שמומו לא מתעניין בכלל בחתיכות", הוא מסביר בקול מתכתי. "מומו מתעניין הרבה יותר בבנצי".
ואיך אפשר בלי יהורם גאון, שמצליח להטריד מינית את שרון טייכר, לזייף בחן מחרוזת שירים של לד זפלין, ולהפיל את הפאה הנוכרית שלו בשלושה לוקיישנים שונים באולפן. והכול באותו זמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
