"השירות שלי בצה"ל הוא ניצחון על הטרור"
רס"ן אורן בליצבלאו נפצע אנושות לפני 3 שנים בעזה ואיבד את ראייתו. תוכנית מתקדמת וכלב נחייה סייעו לו לשוב לתפקיד רגיש באמ"ן. חלומו: לראות את בתו
את דרכו הצבאית החל בליצבלאו כלוחם בפלוגת חיל ההנדסה של חטיבת הצנחנים. מאוחר יותר יצא לקורס קצינים והפך לקצין המודיעין של הגדוד הדרוזי "חרב". ב-97' הוא ביצע את עבודת המטה להקמת תשתית האיסוף המודיעיני באוגדת עזה באמצעות טכנולוגיות מתקדמות, ומאוחר יותר מונה לקצין המודיעין של החטיבה הדרומית ולקח חלק משמעותי באירועי אינתיפאדת אל-אקצה בתחילת שנת 2000.
רס"ן אורן בליצבלאו. צילום: חגי דקל. עריכה: שלומית חביב ויובל ליפשיץ
"ראיתי את ההשפעות בשטח כשארגוני הטרור הפלשתינים שיגרו לראשונה פצצות מרגמה לעבר כוחות צה"ל ולאחר מכן ירו טילי נ"ט (טילים נגד טנקים), לראשונה בלחימה מול הפלשתינים", משחזר בליצבלאו, שבמסגרת תפקידו הגיע לזירת הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר-דרום, את שנות העימות הראשונות. "אלה היו עליות מדרגה. לאחר מכן הם התחילו גם בפעולות ההתקפה המשולבות".
בליצבלאו סיים תואר ראשון בממשל, פוליטיקה ואסטרטגיה, עסק בתפקיד מחקר מודיעיני בפיקוד צפון, ומאוחר מאוחר יותר מונה לקצין המודיעין של חטיבת השריון הסדירה "188". אך ההתקדמות בתחום המודיעין נעצרה ביום חורפי אחד בחודש ינואר 2005.
היה זה יום מעצרים שגרתי ברצועת עזה, והעצורים החשודים במעורבות בפעילות טרור רוכזו במוצב האורחן. בשעה 18:40 הגדירו אנשי השב"כ את עומר סלימן טבש בן ה-21, אחד
"שמעתי בום לא נורמלי", משחזר אורן את הרגע ששינה את חייו. "אף פעם לא הצלחתי להסביר מה מרגישים באותו הרגע. זה לא מתקרב אפילו לירי ברובה ללא אטמים. לאחר מכן שומעים צליל ארוך". את הדקות שאחרי הפיצוץ אורן לא ממש זוכר. "מתברר שהרימו אותי ולא הגבתי. הייתי שרוף לגמרי", הוא אומר. "בדקו אותי ולא היה דופק. מי שבדק אותי כבר עבר לבדוק איש אחר. מההדף שחטפתי האפוד הקרמי שלי נשבר, ואיתו אחת הצלעות. כתוצאה מכך נפגעתי באורח אנוש כשסבלתי מכוויות חמורות ופגיעות הדף קשות בבטן. כולם אמרו לי שזה היה נס שנשארתי בכלל בחיים".
הפינוי המהיר לבית החולים וסדרת ניתוחים דחופה הצילו את חייו של אורן, אך הבשורה הקשה לא איחרה להגיע. הרופאים הודיעו לו כי הוא איבד את כושר הראייה באחת מעיניו. תחילה אמרו הרופאים כי קיים סיכוי להציל את העין השנייה, עובדה שהפיחה בו תקווה שהקריירה הצבאית שלו לא נקטעה, אבל ככל שחלף הזמן הבין אורן שהוא כבר לא יראה לעולם.
למרות הפציעה הקשה אורן סירב להרים ידיים. שמונה חודשים אחרי הפציעה הוא כבר ישב על ספסל הלימודים בקורס פיקוד ומטה היוקרתי של צה"ל, תחת שרביטו של אל"מ פינקי זוארץ, מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה שאיבד את רגלו בפיצוץ מטען במהלך סיור ברצועה, והיום הוא לא מחפש רחמים.
"לכל אחד יש ייעוד בחיים הללו", הוא אומר. "מעולם לא אמרתי שנתתי את העיניים שלי, כי גם אם היו מבקשים ממני לא הייתי נותן", אומר אורן, שרואה את המשך שירותו הצבאי כהתנדבות ושליחות, כפי שראה אותו בתחילת דרכו בשירות הקבע בצה"ל. "אני רוצה לשרת את הצבא ואני עושה את זה היום".
חזרתו לתחום המודיעין לא היתה מובנת מאליה. באגף המודיעין רצו לדעת באופן ברור כי אורן אכן יכול לחזור לפעילות מלאה במערכת ועדיין לתרום בסוגיות המודיעין המורכבות והחשובות כל כך לביטחון המדינה.
"היה ברור לי שלא אקבל תפקיד בשדה, ולכן פניתי לתחום המטה", הוא מספר. "זה בהחלט לא היה 'מה שאתה רוצה', אלא בדיקה קפדנית של האם אני יכול. אני לא רציתי שום טובות". ואכן לאחר סדרת בדיקות הוחלט שאורן יחזור לשירות בתפקיד רגיש ביותר בתחום המחקר בטווח האסטרטגי.
"אני עוסק בסוגיות חשובות, ולא בתחום הדחוף", הוא מספר על התפקיד החדש. "אני בתפקיד כבר ארבעה חודשים, ומצליח לתרום ולו במעט גם בזכות העבר שלי בתחום. אני לא עובד באותה מהירות, אבל בהחלט סוגר מעגלים".
אורן, שחובש משקפיים באופן קבוע בשל יכולתו המזערית לראות צללית זעירה בעין אחת ומחשש שקרני השמש יגרמו לו לנזק בלתי הפיך, מגדיר את עצמו כ"עיוור מודרני". "לכתוב, לקרוא - את כל אלה עושה העיוור עם עזרים טכניים", הוא אומר.
בעבודתו באמ"ן הוא נעזר בתוכנה מיוחדת, שעוזרת לו להתמודד עם העולם הממוחשב. "אני מצליח לקרוא כל דבר שיש על המחשב", הוא מספר. "מאי-מייל, דרך סרגל כלים ותוכנית אופיס. לגבי כתיבה על המקלדת? אני מקליד הקלדה עיוורת תרתי משמע".
למרות התפקיד החדש, וגם לאחר הולדת בתו הראשונה ליהי לפני שלושה חודשים, אורן מרגיש עדיין כי כל יום הוא מלחמה בפני עצמה. "כדי לקום בבוקר לפתוח את העיניים ולא לראות צריך אנרגיות מטורפות", הוא מספר תוך שהוא מחבק את כלב הנחייה שלו, לואי, שמלווה אותו לכל מקום.
"לשמחתי, הצבא עושה הכל כדי להקל עליי", אומר אורן ומספר כי גילה את כוחה של החברות בצבא. "אני יודע מה המשמעות של רעות ואחווה. זה באמת קוד אצל החברים שלי, שלא עזבו את אישתי ואותי מהרגע הראשון. אף אחד מהם לא נעלם לרגע. עד היום הם קשובים, תומכים ואוהבים גם ברגעים הקשים, ויש כאלה".
אורן נחוש להמשיך לשרת, למרות המגבלות שבדרך. "אני אומר שאני בן שלוש, כי אני מתחיל לספור את הזמן מרגע הפציעה", הוא אומר. "אני לומד הכל. איך לאכול ולהתלבש. יש לי לא מעט חסרונות, אבל אני רק בתחילתו של תהליך. אני תורם, אבל בצורה שונה".
את המשך דרכו בצה"ל הוא רואה כמסר למחבלים. "המטרה של הטרור הוא לזרוע בנו פחד ואימה, השירות שלי בצה"ל ממחיש שאנחנו לא נרתעים ולא חוששים מהם", הוא מסביר. "אני מרגיש שהמשך השירות שלי בצה"ל תוך תרומה הוא ניצחון על הטרור. הטרור לא ניצח אותי". ומה בעתיד? "יש לי חלום", הוא מספר. "והוא לראות. לראות את הבת שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
