"מי ימלמל גבורות ישראל"
למה אנחנו מתביישים לשיר על גבורה ישראלית? פעם שירי חנוכה סיפקו טקסטים ציוניים וגאווה יחידה. נדמה שמישהו היום מחביא את הלאומיות המכבית בשירים על סופגניות ולביבות. רייכנר עצבני
הסיבה ההיסטורית לאינפלציית שירי החג ידועה. ההזדהות של משוררינו הלאומיים בראשית דרכה של הציונות עם החג, כפי שתפשו אותו, הייתה מוחלטת. עד הקמת המדינה, כשללוח השנה עוד לא נולד יום העצמאות, היה חנוכה החג של התנועה הציונית. גבורתם הלאומית של המכבים שימשה לחלוצים כאנטיתזה לגלותיות שבה נלחמו, ונס המרד של מתתיהו שווה בעיניהם למהפכה הציונית.
בשירים שחברו ביאליק, קיפניס ואחרים הושוו החלוצים למכבים ונקראו להעמיד את העם, להקים את הדור, להושיע, לפדות ובקיצור, לפעול בכל הפעלים שנעלמו מזמן מהלכסיקון הישראלי.
כצפוי, כחלק אינטגראלי מתופעת "כוחי ועוצם ידי", בביטוי הגבורה הלאומית בשירים, הייתה כרוכה גם לא מעט כפירה בחסדי שמיים. הפסוק הידוע מתהילים: 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו', סורס והפך בשירו של מנשה רבינא ל 'מי ימלל גבורות ישראל'.
המשורר זאב, בשירו "אנו נושאים לפידים" הגדיל לעשות והשתמש בנס פך השמן כדי להמחיש את עצמאותם של החלוצים בני העלייה השנייה, שמרדו בסומכים על הנס:"נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו, בעמק חצבנו עד דם, ויהי אור".
ובכל זאת, לא נעים לומר, אבל אני מתגעגע לכפירה של שירי חנוכה ובשנים האחרונות הגעגוע הזה רק הולך וגובר.
זה געגוע לימים שבהם היה אפשר לשיר בלי טיפת ציניות "הן בכל דור יקום הגיבור, גואל העם", ימים בהם היית יכול לבטא מילה כמו ניצחון בלי להתנצל. לא סוד הוא שהגבורה של היום, זו לא הגבורה של פעם. מה שבקלות עבר מסך 'בימים ההם', לא פוליטקלי קורקט לומר 'בזמן הזה'.
ילדי הנרות
לעמ
החיים כסופגנייה
"נרותיי הזעירים", שפעם ספרו לנו סיפורי גבורה, היום, בגרסת נוער הנרות, מספרים רק עצב וגעגועים. אם פעם דרשו מאתנו נרות חנוכה לקום ולהתעורר, הנרות של היום רק דורשים להדליק אותם, לא יותר. "שימי נר על החלון", שבי לידו, אפשר עם גיטרה, וזה מספיק.
מכל סממני החג, הסממן היחידי שאולי מתאים למצבנו היום היא הסופגנייה. במערכת היחסים שלנו עם אויבינו דומה שאימצנו את מהותה של הסופגנייה, ואנחנו סופגים את כל היריקות כמעט, מבלי להגיב. פעם כשהיינו אלעזר, יצאנו להלחם גם מול הפיל היווני, היום אנחנו הפיל שממגן את עצמו בלי הפסק, ואלעזר הוא הפלשתיני שיורה עלינו קסאמים, ועושה מאתנו צחוק.
חוסר הרלוונטיות של שירי חנוכה הישנים, מחייב אותנו לתהות על קנקנה של הגבורה שבאה בהם לידי ביטוי. העובדה שהגבורה הלאומית החזיקה מעמד
בקושי שני דורות מוכיחה שגבורה ללא רוח היא כגוף בלי נשמה, ובדרך כלל אין לה תוחלת חיים ארוכה.
ובכל זאת, למרות שהכול מתחיל ונגמר ברוח, אנחנו זקוקים לשירי חנוכה ולאווירה ההרואית שבהם ולו רק בשביל להיזכר שפעם, לא מזמן, התמודדנו עם האויב בדרך אחרת. אנחנו צריכים את החג הזה כדי שיזכיר לנו שגבורה יהודית היא תופעה נורמאלית וחיובית שלא צריך להתבייש בה. החג הזה צריך להחזיר ללכסיקון שלנו מילים שנשכחו בדרך, מילה כמו נחישות ומילה כמו ניצחון, שפעם נאמרו בטבעיות, בלי שנזדקק לעזרתם של צוותי הסברה.
אחד מתפקידיו של אור הנרות הוא להסיר מתוכנו את החושך, שהוא הפחד שלנו מדעת הקהל העולמית והפחד שלנו מעצמנו. את האור הזה, שבחנוכייה, אסור לנו לשמור בבית, הוא חייב להאיר כלפי חוץ, לרחוב, לפני שתכלה רגל מן השוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
