פייט פמינסטי

עו"ד אופיר צומן סבור שאולי גברים אינם יכולים להבין אישה, אך הם בהחלט יכולים להילחם על מעמדה

עו''ד אופיר צומן | 3/12/2007 9:23

בשבוע שעבר צויין יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. זו הזדמנות לנסות ולתהות על הסיבה לפער העצום בין הפעילות החשובה של התנועה הפמיניסטית, לבין התדמית השלילית שיש לה בקרב ציבור גדול של גברים ונשים. מה גורם לאנשים לחבק בחום את מהות הפמיניזם ולדחות בסלידה את המושג "פמיניזם"?

מספרים על חבר כנסת שיצא לקראת הבחירות להסתובב באחת מערי הפריפריה והגיע לשוק העירוני. הוא פנה לאחד המוכרים ושאל אותו: אתה מכיר אותי? ענה לו המוכר: אני לא זוכר איך קוראים לך, אני רק זוכר שאתה נגד משהו...

רוב הציבור אינו מודע לפעילות התנועה הפמיניסטית בישראל. החל מהגל הפמיניסטי הראשון בשנות ה-20, דרך הגל השני בשנות ה-70 ועד היום, נרשמו על שמה של התנועה הישגים לא מבוטלים בדמות זכויות חוקיות וחברתיות לנשים, הקמת מרכזי סיוע, טיפול וחינוך ועוד.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, גם גברים יצאו נשכרים מיישום עקרונות הפמיניזם. הלחץ המסורתי עליהם להיות המפרנסים העיקריים בבית הלך ופחת, כבר נורמטיבי מצידם ללבוש ורוד, להביע חולשה ולהישאר בבית עם הילדים. ולמרות הכל, מקובעת התנועה הפמיניסטית בתודעה הציבורית כ"תנועת נגד". נגד גברים, נגד חזיות, נגד נשיות.

עבודה ללא קרדיט

לאורך ההיסטוריה עמדה הסולידריות הנשית במבחנים קשים שלא היטיבו עם תדמית הפמיניזם. סכסוכים ומחלוקות בין התארגנויות פמיניסטיות עירוניות ומגזריות מנעו מהפמיניזם להפוך לתנועה ארצית מאוחדת. מעולם לא קמה מפלגת נשים למרות היותן של הנשים מחצית מאוכלוסיית המדינה. ניסיון הקמת מפלגה נשים בבחירות 77' נכשל, לאחר שהרשימה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. נשים רבות טוענות שהן מעדיפות בוס גבר מאשר בוסית אישה. רבות אחרות טוענות שהן מרגישות נוח עם תפקידן המסורתי (תרתי משמע) של טיפול בילדים ואחריות על עבודות הבית ולא מבינות את הדיבורים על דיכוי ואפליה.

בנוסף לכך, הציבור רואה את השירותים שמעניקים ארגונים כדוגמת ויצ"ו ומרכזי הסיוע כשירותים מובנים מאליהם שמספקת המדינה או הרשות המקומית, ולא זוקף אותם לזכות שנים של פעילות פמיניסטית, עובדה שמונעת מהפמיניזם את הקרדיט המגיע לו.

בדומה

לתדמית של מגזרים אחרים בציבור כגון מתנחלים ובני מיעוטים המושפעת מהקבוצה הקיצונית, כך נתפס הפמיניזם כתנועה קיצונית-רדיקלית תוך התעלמות מהזרמים המתונים יותר: הליברלי והתרבותי.

באחד הסרטים האמריקניים הוצג סיפורו של צעיר לבן שניסה לקבל מלגה ללימודים באוניברסיטה. הוא צבע את עורו בשחור והצליח לקבל מלגת לימודים שהיתה מיועדת לסטודנטים שחורים בלבד. כשהתגלתה התרמית הוא נקרא לשיחת הדחה אצל דיקן האוניברסיטה, שבעצמו היה שחור. אמר לו הדיקן: המעשה שעשית הוא חמור, אבל לפחות הרגשת פעם אחת מה זה להיות שחור. ענה לו הסטודנט: לא נכון. אני יכולתי בכל רגע לחזור להיות לבן, בעוד ששחור אמיתי לעולם לא היה יכול להפסיק להיות שחור.

אולי זו יומרה מצידנו הגברים לחשוב שאנחנו מבינים איך זה להיות נשים, ואולי בכל זאת חייב הפמיניזם לשפר את התדמית הציבורית שלו – לטובת כולנו.