אי עמוק בים
אם אתם עדיין לא מוטרדים מההתחממות הגלובלית כדאי שתקראו את הכתבה הבאה. אי שלם באלסקה הולך ומפשיר ובתוך שנים ספורות צפוי להיעלם בתוך הים הארקטי. המשא ומתן על פינוי התושבים מתנהל כבר שנים, ופיצויים אינם נראים באופק. ובינתיים, על קו החוף ממשיכים הפועלים לחזק את חומת המגן, עד הסופה הבאה
הצוות כבר מתקן את החומה שעלתה קרוב לשלושה מיליון דולר, מאז שהושלמה באוקטובר 2006. בכל פעם שמביאים עוד חול, הים סוחף אותו. האי קיבלינה הולך ונעלם, קורבן של עולם הולך ומתחמם והסחף הטבעי והעקבי, שהחל כנראה זמן רב לפני שהאסקימואים התיישבו כאן לפני 100 שנה.
"אתה רואה את המים הלבנים שם?" שאל סוואן והצביע על גלים קלים כמה מאות מטר מהחוף. "שם היה פעם החוף". בשנותה- 70, כשהיה ילד, היה האוקיינוס קופא בכל סתיו והופך לעיסה דמוית פירה. גלים בזמן סערות היו מתנפצים על הקרח, אבל לא על החוף. באחרונה הפך האוקיינוס של הסתיו למרחב עצום חסר קרח, שהופך את החוף לפגיע מהגלים.
כיום האי הוא פיסת שכבת אדמה קפואה, שהנקודה הכי רחבה בו היא כ- 19 מטרים. מהנדסי צבא ארצות הברית מעריכים כי בתוך עשר עד 15 שנים האדמה מתחת לבתים תישטף ותיעלם. רוב התושבים, 400 במספר, החולמים על עיירה חדשה עם מים זורמים, בתים משופרים ואולי גם סיכוי למצוא עבודה, רוצים לעזוב. אבל השאלות הגדולות הן: לאן? ואיך?
כבר שנים שמנהיגי הכפר מנהלים דיונים עם פקידים רשמיים בממשלת ארצות הברית ובאלסקה בשאלת הפינוי, שעלותו עשויה להסתכם ב- 250 מיליון דולר. איש לא הציע לשלם. התושבים חלוקים בדעתם בשאלה לאן לעבור.
חלקם רוצים לעבור למקום גבוה יותר. אחרים רוצים להישאר בחוף, גם אם לבסוף ייאלצו לראות את בתיהם החדשים נעלמים בסחף עם עליית פני המים. זה מבוי סתום שהותיר אותם תקועים על גבעה מצטמקת של חול, שאפילו אבותיהם חשבו שזה מקום גרוע להקים בו עיירה. "אנו רוצים לעבור, לעוף מהאי הזה", אמר סוואן.
אין קרב הירואי בניסיון לעצור את המים המתקדמים. "בכל פעם שהם עושים משהו בא גל והורס את כל העבודה שלהם", אמרה קולין סוואן מהעירייה שהולכת לאורך החומה בכל יום. "זה כמו דלי שכל הזמן נוצרים בו חורים".
מהאוויר האי קיבלינה נראה כמו ראשן ענקי. הזנב הוא שובל חול באורך של כעשרה קילומטרים. בצדו האחד האוקיינוס נוגס לאט לאט, בצד האחר אגם הניזון משני נהרות. "קיבלינה הוא שום דבר מלבד חול משובח", אומר אוסקר סוואן בן ה- 84, כאשר הנכד שלו מגיש לו לארוחת צהריים שימורי נקניקיות.
קיבלינה, הממוקם 136 קילומטר מצפון לחוג הארקטי, היה פעם מחנה ציד מזדמן לאסקימואים שנדדו עם העונות בחיפוש מתמיד של כלבי ים, אייל מסוג קריבו ודגים.
כאשר החלה ממשלת ארצות הברית בהקמת היישוב כאן ב- 1905, היא בחרה את החלק הכי רחב באי - הראש של הראשן. מספרים שרב החובל של האונייה שהוביל עצים לבניית בית ספר, ראה כמה אסקימואים לאורך החוף. זו היתה נקודה טובה כמו כל אחת אחרת כדי לפרוק את הסחורה. כיום כ- 70 בתים קטנים יושבים על קביים מעל לאדמה הקפואה. ברובם אין מים זורמים ובית השימוש הסטנדרטי הוא דלי. מקלחת עולה שלושה דולרים ב"וושיטריה", המקלחת הציבורית.
החיים
בשנה שעברה התאבדו שלושה אנשים. במהלך שמונה השנים האחרונות היו שלושה מעשי רצח. "יש כאלה שהפכו אדישים לכאבם", אמר לוול סייג', הכומר בכנסייה המקומית שאחיו נדקר למוות על ידי שכן לפני מספר שנים.
למרות הבעיות רוב התושבים בוחרים להישאר. זה מקום מוכר בצומת של האוקיינוס, הטונדרה ושני נהרות. משלחות ציד לווייתנים יוצאות מכאן בכל שנה באביב. בכל רחבי העיירה תלויים עורות של קריבו וכלבי ים שזה עתה ניצודו. "אם אתה לוקח לנו את הציד ואת הדיג, אתה לוקח לנו את תרבותנו", אמר סייג' בעודו מכסה את אוזניו בכובע מעור בונה, במהלך מסע ציד במעלה נהר ווליק.
פעמים רבות קר כאן, אולם בשנים האחרונות החלו התושבים להבחין בשינויים קטנים. לראשונה ירד גשם בינואר. את הכבשנים כיבו לאחר מאי. כאשר ג'ו סוואן סניור בן ה- 72 בדק את המרתף הקר שלו, חור עמוק באדמה שבו מיושן הבשר במהלך הקיץ, הוא גילה שבשר הקריבו ובשר כלבי הים שלו נרקב. האדמה הקפואה סביב הפשירה, והחור התמלא מים.
הוא שמע על התחממות גלובלית, וכמה משכניו מאמינים שיש תופעה כזו, במיוחד לאחר שסופות ב- 2004 וב- 2005 נגסו בחלקים גדולים מהחוף. אבל הוא עדיין ספקן מכיוון שקיבלינה תמיד סבל מסחף.
לפי דוח של חוקר מ- 1838 היה רוחבו של האי כ- 550 מטר, פי שלושה מרוחבו כיום. רוב ההתכווצות התרחשה זמן רב לפני שמישהו דיבר בכלל על התחממות גלובלית. אבל מה שבאמת עורר אצל התושבים אי נחת היה כאשר שאר העולם החל להצביע עליהם כדוגמה לאסון האקולוגי המתקרב.
דוח מאפריל של פאנל בינלאומי מטעם האו"ם על שינויי האקלים, הציג את האי קיבלינה כדוגמה לעלויות של העתקת קהילות לאורך החוף. בשנה שעברה אפילו הוזכרה העיירה בתוכניתה של אופרה וינפרי כדוגמה לנזק שנגרם מההתחממות הגלובלית. החששות מההתחממות הגלובלית הגיעו לשיא בספטמבר, כאשר תחזיות מזג אוויר הזהירו מפני סופה עזה העושה דרכה לקיבלינה. רשויות המחוז הורו על פינוי התושבים, ואפילו שלחו מטוסים קלים לפינוי הקשישים. אולם הסופה לא עמדה בציפיות.
כאשר חזרו התושבים, היו מי שהתלוננו כי פרנסי העיירה ציוו על הפינוי רק כדי לעשות רושם על פקידי הממשלה, וכדי להעלות את הבעיה של קיבלינה לסדר היום. פעם פשוט היו מחכים שהסופה תחלוף. אחרי הכל, מדובר באזור הארקטי. החדשות הטובות, לפחות מבחינת בעלי המזל שיש להם עבודה בביצור החומה, היו שהסערה העיפה עוד כמה חתיכות ממנה. פירוש הדבר היה כמה שבועות של משמרות ארוכות יותרב- 22.50 דולר לשעה.
העבודה עלולה להימשך שנים, וכך גם הסכסוך שהיא גרמה. כאשר מועצת העיירה הודיעה שהיא שוכרת אנשים לעבודה בחומה, היא קיבלה 65 פניות ל- 26 המשרות. איימוס הולי, פקיד בחנות המקומית, אמר שמי שלא התקבלו לעבודה חשו ממורמרים מכיוון שרבים מאלה שקיבלו עבודה היו חלק ממשפחת סוואן.
"הם כל הזמן מקבלים עבודות", אמר הולי. "כל התיקון הזה בחומה הוא פרויקט של סוואן". עובדת העירייה ג'נט מיטשל אמרה שהעירייה שכרה את שירותיהם של האנשים הכי מקצועיים. אחותה קולין סוואן הוסיפה: "כל מה שהאנשים יכולים לעשות זה להתלונן על שאין להם די כסף, שהם מרוששים". הסערה הביאה בעקבותיה תקופה סוערת. קולין סוואן טסה לאנקורג' להעיד על היסחפות החופים בפני תת-ועדה של הסנאט האמריקני בנושא שיקום לאחר אסונות.
על כיתה בבית הספר התיכון הוטל לכתוב לנשיא בוש. "הסחף הורס לנו את האי", כתבה קלי הולי בת 17. " אנו מבקשים שתסייע להציל את האי המסכן שלנו". כשתינוקה בן השמונה חודשים על ברכיה, הסבירה קלי הולי שהנושא אינו הסחף, אלא התחלה של חיים חדשים. "אני רוצה לעבור מכאן", אמרה . "אין לנו בתי שימוש או מים זורמים. אין מקומות בילוי".
הרעיון להעביר את העיירה מסתובב כבר עשרות שנים. בתחילת שנות ה- 50 ערכה העיירה הצבעה לאחר הצפה קלה, אבל ההצעה לא התקבלה. ב- 1990 הוקמה בעיירה ועדה לנושא המעבר שערכה משאלי עם ב- 1998 וב- 2000.
בהצבעה האחרונה ניצח קטע המכונה קיניקטורק, כמה קילומטרים לאורך החוף והביס שלושה מקומות אחרים שהועמדו לבחירה. לא היו הצעות למימון המעבר, אבל סגן ראש העיר אנוך אדמס ג'וניור חשב שלעיירה היו סיכויים טובים בגלל כל יחסי הציבור שהפכו את קיבלינה לאייקון של האסון האקלימי. "הממשל ייתן לנו כסף", אמר . "ההתחממות הגלובלית תמכור את עצמה".
אולם בתום שנתיים של בדיקת האתר המוצע, החליטו מהנדסי צבא ארצות הברית בשנה שעברה שקיניקטורק אינו מתאים. גם הוא בסכנה של סחף, הצפות והפשרה של אדמה קפואה, ויהפוך פגיע עוד יותר ככל שכדור הארץ יתחמם. המהנדסים הציעו שני אתרים גבוהים יותר ביבשה: אימנקוק בלפס וטטצ'ים איסואה. הדוח שוב תקע את פרנסי העירייה. רוח הרפאים של ההתחממות הגלובלית הטביעה את הסיכויים שלהם לעבור לאתר שבו בחרו.
בשימוע בקונגרס בחודש שעבר המעיטה קולין סוואן בהשפעה של ההתחממות הגלובלית בחוף הצפון-מערבי של אלסקה, ואמרה כי אין די ראיות ולרבים יש ספקות בעניין. על רקע אבטלה וחוסר התקדמות בנושא המעבר, באוקטובר איבדו ראש העיר אוסטין סוואן וסגנו אדמס את תפקידם בבחירות. הכומר סייג' אמר שהוא עדיין בטוח שתושבי קיבלינה בסופו של דבר יעברו. פשוט צריך לחכות לסופה גדולה.
"אם קיבלינה יוצף או יקרה משהו באמת חמור, יעבירו אותנו", הוא אמר. "רק כך ימצאו די כסף".
המהנדסים מעריכים שהעברה לאתר הזול ביותר תעלה 155 מיליון דולר, או כ-387 אלף דולר לאדם.
הועלה גם רעיון פשוט, לשלם לכולם כדי שיעברו לאזורים קטסבו או נום, אבל הרעיון לא זכה להתלהבות. האפשרות היחידה שהתושבים מציעים היא חומה חזקה יותר שעשויה מסלעים, להגנה מפני הים. המהנדסים מעריכים שיעלה 33 מיליון דולר להגן על הקצה הדרומי של האי. לעת עתה, מביאים עוד חול.
נא להמתין לטעינת התגובות
