תקווה בנובמבר
בחלוף 60 שנה לכ"ט בנובמבר, חגי אלעד מציע שניתן במדינה סיכוי ליותר מנרטיב אחד שולט
תחנה ראשונה: "עצמאות תש"ח-תש"ט" של אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל. ספרון צנוע של האוניברסיטה המשודרת, שמגיע היישר לעיקר, כבר במשפט הראשון של המבוא: "מלחמת העצמאות של מדינת ישראל החלה ביוזמה ערבית למחרת החלטת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947". הנרטיב המוּכר: הייתה מלחמה והם התחילו. וזו היתה מלחמה קשה ואכזרית, לחיים ולמוות.
בסוף ניצחנו, אחרי כשנה וחצי של קרבות והפוגות שבסיומם שכל הישוב היהודי כאחוז מאוכלוסייתו דאז: כ-6,000 הרוגים מבין כ-600 אלף תושבים, וכל זאת שנים ספורות לאחר השואה. ובמהלך אותם חודשים ארוכים של קרבות: הל"ה ובתי הזיקוק, שיירת יחיעם והדסה ונבי סמואל וחולדה, נפילת גוש עציון, קרבות לטרון, נפילת העיר העתיקה בירושלים, יד מרדכי... מלחמה קשה ואכזרית, לחיים ולמוות. בסוף ניצחנו.
ומה קרה לצד המובס? "עם תום המלחמה הפכו כמחציתם לעקורים ולפליטים, ומרביתם - מחוץ לתחומי מדינת ישראל. חלקם נמלטו, ביוזמתם, מחמת הפחד, אחרים עזבו בעקבות התעמולה הישראלית שהתנהלה בהיקף מסוים, והיו בהם שגורשו ממש - כל אלה מנת-חלקו הנורמטיבית-היסטורית של הצד המובס בכל מלחמה." הנה גרסה של "היסטוריון ישן", או אולי פשוט "היסטוריון ציוני" לאירועים שיש היסטוריונים "חדשים" שקבעו שהיו, ללא כחל ושרק, "טיהור אתני" מתוכנן שביצעו היהודים בפלשתינים. מתוכנן במלואו או בחלקו או בכלל לא, "נורמטיבי" כדברי פעיל או פשעי מלחמה כדברי אחרים, על השורה התחתונה העובדתית אין מחלוקת: מדינה עם רוב יהודי-דמוגרפי בחלק מארץ ישראל המערבית; מאות אלפי פליטים פלשתינים מחוץ לתחומי מדינת ישראל, ומיעוט פלשתיני משמעותי בישראל; מאות כפרים הרוסים ועיירות שהתרוקנו. והרי הסיפור ידוע. בסוף ניצחנו.
תחנה שנייה: גולדה מאיר, מי שנצרבה בתודעה עם "אין עַם פלשתיני", ביקרה בחיפה, עיר הולדתי, ב-6 במאי 1948. "נורמטיבי" או לא, הנה הדיווח שלה להנהלת הסוכנות היהודית, כפי שבני מוריס מצטט בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים". גולדה מאיר: "זה דבר מחריד לראות את העיר המתה (...) מצאתי ליד [ה]נמל ילדים, נשים וזקנים מחכים לדרך יציאה. נכנסתי לבתים, היו בתים שהקפה והפיתות נשארו
הנה עוד סיפור ידוע: מעבר לחרדת התבוסה ולשמחת הניצחון, סיפורם של שני העמים מורכב מאינספור טרגדיות פרטיות, אישיות מאוד. לראות את תבוסת העם השני ולהיזכר במכאובי עמך, מבלי להסתבך ביצירת משוואות היסטוריות אלא פשוט ממקום אנושי-אמפאתי, ולוּ לרגע חולף: אולי בכך יש זיק של תקווה?
תחנה שלישית: ברוך קימרלינג באוטוביוגרפיה "שולִי במרכז" מסכם בתמציתיות את המלחמה ההיא. "מלחמת 1948 היתה אכן מלחמה קיומית לקהילה האתנו-לאומית בארץ וככזו היתה הכרחית מבחינה יהודית, אולם מוסריותה הוכתמה באורח ניכר על-ידי הטיהור האתני שבוצע במהלכה במרבית האוכלוסייה הערבית... אך ככלות הכול יש לי אינטרס משוריין בהמשך קיומה הלגיטימי ושגשוגה של ישראל... העולם הוא מלא סתירות וניגודים". לא רק לקימרלינג, גם לי יש אינטרסים משוריינים. נולדתי כאן, בחיפה, 21 שנים אחרי הביקור ההוא של גולדה מאירסון בעיר.
הסיפור ההוא שהתחיל לפני שנולדתי, וכ"ט בנובמבר 1947 לפני 60 שנה הוא שיא מסוים בו, הוא חלק מהסיפור שלי. יש לי עליו אחריות, ויש לי בו ובהשלכותיו "אינטרס משוריין", גם אם עוד לא הייתי אז. הסיפור ההוא הינו חלק מההיסטוריה המשותפת של בני האדם החיים בין הירדן והים, ובוודאי של כל אזרחי המדינה. היסטוריה נוכחת שכל מרכיביה ניצבים לא רק לצד עריסת הולדתה של המדינה אלא גם לצד הסיוטים והחלומות של חיינו היום ובעתיד.
הסיפור ההוא מלפני 60 שנה רועם בהווה: בעיצוב תודעתנו הפוליטית ובהנצחת פחדים, כעס וניכור הדדי. כל צד חושש שאם אפילו אך יהין לשמוע את הנרטיב שמנגד, ייתן בכך לגיטימציה מאיימת לשלילת זהותו וזכויותיו. היהודים חוששים שמשמיעת הנרטיב הפלשתיני לסכסוך נגזרת שלילת זכותם להגדרה עצמית בארץ ישראל; הפלשתינים חוששים ששמיעת הנרטיב הציוני משמעה הצדקת חורבנם. האמת היא כמובן שונה - ניתן להאזין, ואף לגלות אמפתיה אנושית, כבוד והבנה - מבלי לבטל את זכויותיו וטענותיו של כל אחד מהעמים. בהבנה כזו יש בכדי להתחיל בפירוק המלכוד ההדדי הדוחק רבים כל כך מבני שני העמים לעמדות אוטומטיות, מתגוננות ועיוורות לסבלו ולפחדיו של העם עימו הוא חולק באדמה, בחיים ובתקוות לעתיד.
אולי הגיע הזמן לתת סיכוי לסיפור אחר, לתת מקום ליותר מסיפור אחד? אני חושב על הדרך שהציונות עשתה מ"ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" של ישראל זנגוויל, דרך "אולם לא חזרנו אל ארץ ריקה" של יצחק רבין בכנסת חודש לפני הירצחו, ועד לדברי מנהיגי ההווה, על מגרעותיהם, כפי שאהוד אולמרט אמר לאבו-מאזן באנאפוליס: "גם בני עמך סבלו שנים רבות ויש שעדיין ממשיכים לסבול. אני יודע שהכאב והעלבון האלו הם מהיסודות העמוקים ביותר שמהם צמחו אתוסים של שנאה...". הנה אולי הרגע ההוא החולף שב ומנצנץ באפילת הסכסוך, רגע של הכרה בסתירות ובניגודים של קימרלינג, רגע של אחרי המלחמה של פעיל, רגע של אמפתיה אנושית של גולדה, רגע של תקווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
