בת מצווה, הדור הבא
אצל שירה הגישו לאורחים חומר טוב. אביב קיבל גיטרה. עכשיו המינימום היה אמן על-חושי
לפני כשבועיים, כשחגגנו את בת המצווה של נטאשה, והיה עלינו להפיק את האירוע הזה, הבנתי שמדובר בתעשיית ענק שמפרנסת בעלי עסקים רבים. כמו בפלאפונים, הדור השלישי הוא מאוד חומרני ומתוחכם ומעורר געגועים לדורות הקודמים. אני די זקן כדי לזכור שחגיגות הבר/בת מצווה של פעם נערכו כמו טקסי האבל היהודי, בחוג המשפחה המצומצמת.
בבת מצווה של בתי הבכורה שירה, שנערכה בתקופה שבה יצא הסרט "אי.טי", ציירתי לה על פחים מסביב, שלט "E.T. Phone Home" קידם את המוזמנים, אכלנו סלטים מגינת הירק שלנו וחברים כמו שלום חנוך ודני ליטני שרו לה עם גיטרות. היה גם חומר טוב, שהיה ההוצאה היחידה במסיבה הזאת.
בבר המצווה של אביב, בני השני, שכבר אז היה חזק במרקטינג, הודענו לכולם שמטרת האירוע היא קניית גיטרה חשמלית חדישה ומתוחכמת. בדשא של הבית המושבי שלנו בעמק חפר צמח שלט ענק שהכריז "גיטרהתרום", ואחרי האירוע הקיצי הצנוע יצא אביב עם גיטרה, התחיל לזמר, וכל השאר היסטוריה.
השתנו הזמנים, והיום חגיגות הבר/בת מצווה הן הפקות מתוחכמות שבהן ההורים מתבקשים לשכור אולמות, די-ג'יי, אמנים ידועי שם, תאורה, הגברה, מלצרים. בבת המצווה של נטאשה ניסינו להיות צנועים כמו פעם אבל ברוח הזמן, בעיקר כדי שהילדה לא תרגיש שהחגיגה שלה נחותה מהפקות העל של בני גילה התחרותיים והוריהם, שחלקם מרחפים בעשירון הרבה יותר עליון משלנו.
אחרי הברכות המקובלות של בני המשפחה ונאום של חתן או כלת השמחה (הנאום של נטאשה היה מבריק והיא בהחלט יכולה להחליף את הילארי קלינטון בכל רגע), מתחלק האירוע לשלושה סעיפים עיקריים: קוסם, סרט על בת או בר המצווה ואוכל. ואם אין לך 50 אלף שקל נזילים, כדאי שתלווה או תגנוב אותם ממישהו.
כשנטאשה טלפנה אלי מניו יורק ואמרה לי שהיא מעוניינת לשזור קוסם כלשהו במסיבה שלה, ואחרי שהבנתי שבארצנו, אולי בגלל הקיפאון המדיני והייאוש הציבורי, אין אירוע חגיגי או ממלכתי נטול קוסם, נכנסתי ללחץ קוסמי ואמרתי לנטאשינקה שהרבה יותר זול להביא גמד. ואז נזכרתי בידידי הטוב והמיתולוגי אורי גלר.
"אני לא קוסם", אמר לי אורי בטלפון מלונדון. "אז מה אתה? ", שאלתי אותו. "אני אשלח לך את היורש שלי", אמר אורי, "ותנסה לחשוב חיובי ואז תרגיש אור בהיר וכל החלומות שלך יתגשמו". טלפנתי ליורש, ליאור סושרד: "אורי גלר הפנה אותי אליך. אני חייב קוסם לבת מצווה של נטאשה". " אני לא קוסם", ענה לי ליאור בטון פגוע. "אז מה אתה?
סושרד אכן עשה אצלנו כמה דברים בלתי נתפשים, שאם אני אחשוב על "איך הוא עשה את זה" אני אשתגע, וגם ככה אני על הקצה. התכונה המקסימה ביותר של סושרד היא ללא ספק חוש ההומור שלו, בעיקר ההומור על עצמו. שנים רבות אני מכיר את אורי גלר ומעולם לא תפסתי אותו עם הומור. גם אורי עושה דברים נשגבים ובלתי נתפשים על ידי מוחות מוגבלים שלי ושל שכמותי, אבל הוא תמיד לוקח את עצמו ברצינות תהומית, מה שמפחיד לפעמים את הקהל שלו. ליאור גם מצחיק אותנו, ככה שיש סכנה אמיתית שביום על-חושי אחד אורי גלר יהיה היורש של היורש.
אני בהחלט חושב שבתקשורת הכתובה חסר מבקר קולנוע שיעבור בין חגיגות הבר/בת מצווה וייתן המלצות או ביקורות קשות על סרטי הבר/בת שרובם מעליבים את הבר/בת. מצדי זה יכול להיות אורי קליין. ראיתי כמה סרטים כאלה שצריך להשמיד אותם לפני שמראים אותם לציבור הרחב. רוב הסרטונים האלה הם מעין פולחן אישיות לילדים שעדיין לא גיבשו לעצמם אישיות.
הסרט על בן או בת המצווה הוא ההפקה הקשה ביותר. מתוך מיליון תמונות וסרטי וידאו שמתחילים עוד מהתקופה הטרום דיגיטלית, אתם מתבקשים ליצור סרט ישראלי מקורי שאינו עוסק בפלשתינים או במגזר הדתי, ומסכם את חתן או כלת המצווה, עם מוזיקה ברקע. ראיתי כמה סרטי בר/בת מצווה מביכים ביותר, ולכן החלטנו על סרט אמנותי בנוסח ברגמן, עם הרבה שתיקות, והסרט הערוך הזה אומר לחתן/ כלת השמחה את הדבר העגום הזה: הנה, תראי/ה כמה אהבנו אותך, תראי/ה כמה צילמנו אותך, עכשיו תן/י לנו לנוח קצת, תן/י לנו כמה שנים בלי ימי צילום, אה?
בתקופת האינטרנט והדיגיטליות מצלמים אותנו מהרגע שאנחנו נולדים אם לא לפני זה: "תראה, הנה אתה בתוך הבטן של אמא, תראה איזה מאמי אתה". עם כל המצלמות המתוחכמות, מצלמות הווידאו המשוכללות, הסלולריים המצלמים - ההורים הם צוות צילום חרוץ שמתעד כל שלב בהתפתחות הדרדק. פעם בשבוע המחשב שלי קורס אחרי ששלחו לי תיק כבד של תינוק או נכד שאתה לא קשור אליו משום בחינה. שולחים לכתובת האלקטרונית שלך 30 תמונות של איזה קופיקו מכוער של מישהו שהעפת מזמן מהחיים שלך, ולאף אחד אין אומץ להגיד: "נולד לכם איזה אובייקט מכוער, מספיק לשלוח תמונה אחת, או-קיי? ! ".
סרט הבר/ הבת מצווה הוא מעין גמילה מצילומי הילדים האובססיביים של אמא ואבא. בפעם הבאה יצלמו אתכם בגיוס או בחתונה, מעכשיו תנציחו את עצמכם. וזה לא סתם שהמתנה שנטאשה הכי אהבה היתה המצלמה הדיגיטלית החדשה.
בעניין הזה אין צחוק ואין פשרה. יהודי בא לשמחה ורוצה לטחון. הסרט יכול להיות מעייף והקוסם יכול להיות טרחן בלתי נלאה, אבל אחרי שנתקלתי בכל כך הרבה בר/בת מצוות במזון על-חושי יבש, אני יודע שאין להתפשר בנושא הבליסה החגיגית. כילד במושב בעמק יזרעאל, אני זוכר שבכל פעם שרצינו להיפרד מהמזון הגרוע של המושב שבו אוכלים כדי שיהיה כוח לעבוד, ולא חשוב איזה טעם יש למזון, נסענו לאכול בנצרת. הזמנתי שירותי הסעדה מהאפנדי דוחול, בעליה של מסעדת דיאנה המשובחת בנצרת, משום שאין תחליף לחומוס ולטחינה, לטבולה ולצלעות הכבש, שמהן הזמנו עדר שלם. המזון המזרחי הוזרם בכל שלבי הערב, וגם אלה ששנאו את הסרט וחשדו בעל-חושי טחנו בשקיקה את מזון המלכות של ילדותי.
אלה שהביאו את המתנות הכי זולות ומביכות הביאו קופסאות פלסטיק כדי לקחת אוכל הביתה ולהמשיך את המסיבה בלעדינו. בלילה הם ספרו צלעות כבש כדי להירדם, ואין ספק שעל האנשים האלה מבוססת כל התעשייה הבר מצוותית המודרנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
