בחזרה לשטעטעל
תערוכה חדשה ומדהימה שיזמה חסידות גור בהשקעה של מיליוני שקלים מתארת בגודל טבעי עיירה חסידית בימים שלפני השואה. המבקרים פוסעים בחצר העתיקה בסמוך לתרנגולים ולעגלת העץ ("א דראשקע"), מחפשים מתפלל עשירי למניין ("צענטער") ונוסעים בקרון רכבת ("קולייקע") אל האדמו"ר מגור
ענק, אובדן של תרבות ואורח חיים. תערוכה חדשה ויוצאת דופן ובה מיצג המשחזר רחוב יהודי בעיירה
חסידית מלבלבת בפולין, בימים שלפני מלחמת העולם השנייה, פותחת צוהר אל העולם החרדי ואל החברה שאורח חייה הופסק באכזריות על ידי הצורר הנאצי, אל שורשי התרבות היהודית בפולין.
הדגם הענק, בגודל של אחד לאחד, הוצג לפני כשבועיים בעיר סטרז'ה שבצפון איטליה, והיה גולת הכותרת של הוועידה הדו-שנתית שקיימה שם החסידות הגדולה והחזקה בארץ - חסידות גור. יותר מ150- גבירים מעשירי הציבור החרדי בארץ ובעולם, לאו דווקא חסידי גור, הגיעו לוועידה. כל אחד מהם שילם תמורת כרטיס הכניסה לא פחות מ - 100 אלף דולר.
ראשוני המבקרים בתערוכה הגיבו בתדהמה כשנכנסו לשטייטעל היהודי המשוחזר מעץ, המשתרע על פני שטח של לא פחות מ- 400 מטר. הרחוב, בגודל טבעי, כולל שתי שורות בתים, שחלקם מתנשאים לגובה של יותר מעשרה מטרים. מיד עם כניסתם קיבלו האורחים כאן ועכשיו כובעי קסקט המכונים "דאשיקלעך", מהסוג שנהגו לחבוש היהודים החרדים שם ואז.
בשטייטעל היהודי שהוצבה בו תאורת רחוב של עששיות, אפשר לפגוש בעלי מלאכה יהודים טיפוסיים, החל בשען ("זייגער מאכער") שמכר שעונים עתיקים, וכלה בצלמנייה שבה ממתין צלם עם מתקן מצלמה ישנה שבתוכה מוסתרת מצלמה דיגיטלית. המוכר בחנות הספרים היהודית מציג את מרכולתו, ומחלק ספר המתעד את נס ההצלה מהשואה של האדמו"ר מגור "האמרי אמת". דוכן העיתונים ביידיש עמוס בעיתוני התקופה. לא רק עיתונים חרדיים ובראשם היומון "דאס יידישע טאגבלאט", אלא גם העיתונים של היריבים האידיאולוגיים, של הציונים החילונים, של "המזרחי" ואפילו של אנשי ה"בונד" הסוציאליסטים והאנטי ציונים.
ברחוב עצמו חולפים מתחת לחבלי כביסה, בין עגלת העץ ("א דראשקע") לעגלון, ליד חציר ותרנגול חי לבן ואדום כרבולת. בקרן הרחוב ניצב לוח המודעות עמוס הפשקווילים. רמקולים שמוצבים במקום משמיעים הקלטות של המולה של עיירה יהודית: פרסות הסוסים הנוקשות, התמקחויות הסוחרים וקריאות של חיפוש מתפלל עשירי למניין: "צענטער, צענטער".
דלת שנפתחת אל תוך אחד הבתים מציגה בית יהודי אופייני מאז: שולחן ישן ועליו משקפיים, גמרא
ועליה זכוכית מגדלת ממתינה ללומד הפוטנציאלי שמיד יבוא, כלי כסף, קופסת טבק, כוסות תה מהבילים, שהמארגנים הקפידו שיישמרו רותחים ויעלו אדים כל הזמן. מטבח יהודי מאובזר ובו פרימוס, תנור פחמים, מערוך, מגהץ פחמים, שלטים קטנים שבהם נכתב "מילכיג" (חלבי) ו"פליישיג" (בשרי).
ביציאה מהבית, אחרי מעבר בסמטה מיושנת שעל כתליה המקולפים הובלטו העובש והמרזבים העקומים, נחשף מרכז החיים היהודיים: השטיבל. שילוב של בית כנסת, בית מדרש ומועדון חברתי-קהילתי. "אצלנו, החסידים בפולניה, לא היו ישיבות, היה השטיבל", מסביר אחד החסידים. "שם היו מתפללים,
פרויקט ההנצחה של העיירה הפולנית היהודית הישנה המכונה "תערוכת אבני עולם", נולד ביוזמתו של הנגיד החסידי הבלגי יעקב רוזנקרנץ, שרצה לעשות דבר מה לזכר הקהילה היהודית בעירו הפולנית לינטשיץ שהושמדה בשואה. שתי הדמויות המרכזיות מאחורי הפקתה הן הרב נחמן וידיסלבסקי והרב יונתן בורנשטיין, מנהלי "איחוד מוסדות גור".
ההכנות ארכו חודשים ארוכים. צוות תחקירנים אסף עדויות, תמונות ומסמכים בארץ ובעולם. דגש מיוחד הושם על איסוף של רהיטים ישנים, כלי יודאיקה וחפצים ביתיים נושנים מזקנים יהודים בארץ ובעולם. את תפאורת העץ בנתה חברת שירותי במות, וכ30- סרטים צולמו על ידי צוותים מיוחדים בארץ ובחו"ל. "בדרך כלל נוהגים להציג את החורבן ואת השואה", הסביר אחד המבקרים, "והנה הרימו תערוכה שבה המחישו איך בדיוק זה היה רגע לפני".
ביציאה מן השטיבל ניצב ה"קולייקע", קרון הרכבת הישן שבו אפשר להגיע אל האדמו"ר מגור בעיירה
הפולנית גורה קלוואריה. התפאורה בקרון מושלמת. על מדפי חפצי הנוסעים מונחות מזוודות, שקי ציוד
לדרך, מעילים, כובעי שטריימל מסוג ספודיק פרוותיים וגבוהים במיוחד, המאפיינים את הגערער'ס (חסידי גור). הנוסעים יושבים בצפיפות ומבעד לחלונות, שהם בעצם מסכי פלזמה רחבים, נשקף נוף אמיתי של הדרך לחצר האדמו"ר מגור בפולין, כפי שצילמו בווידאו מפיקי האירוע. בין הנוכחים היו זקני החסידות אשר זכו בתור ילדים ובחורים לנסוע לאדמו"ר, ונזכרו בדמעות בימים שבהם האסוציאציה מחוויית נסיעת יהודים ברכבת צפופה באדמת אירופה לא היתה איומה.
למעלה, בין שתי שורות הרחוב הארוך, בתפקיד השמים, נפרס מסך ענק שעליו מוקרנות תמונות המשקפות מזג אוויר משתנה. משמש, שמים תכולים וציפורים מצייצות, לעננים ושמים אפורים וקודרים. אבל בדיוק כשהמבקרים מתחילים להרגיש בנוח בעיירה היהודית הישנה, נשמעת אזעקה מחרידה, השמים מאדימים וברקע נשמעים הדי פיצוצים. ליהודים המבוהלים שהסתובבו בעיירה נפתחות דלתות שמובילות לאולם צדדי עם כ200 מקומות ועם אנדרטאות, מצבות עם שמות הקהילות היהודיות שהושמדו בשואה. את הזקנים, ניצולי השואה, הקפידו המארגנים להכניס קודם לכן אל האולם כדי שלא יחוו את הטראומה.
מהבמה שעל מדרגותיה הוצבו נרות נשמה, מספר הרב חנינא שיף, הגבאי הוותיק והמיתולוגי של האדמו"ר מגור הנוכחי ושל שלושת קודמיו, כיצד ראה ילד יהודי קטן ששמו לול'ק משיב ברגעי השחרור לקצין אמריקני ששאל איפה אבא שלך. "הוא נשרף", ו"איפה אמא שלך?" "היא נשרפה".
ניצול השואה שבילדותו כונה לול'ק והיום מכהן כרבה של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו, מנסה אף הוא לדבר אבל מתקשה להוציא הגה, ובמשך דקות ארוכות הוא רק עומד על הבמה ובוכה. אחר כך ביקש ממארגני התערוכה להתחייב בפניו שהתערוכה תוצג גם בארץ, ויתאפשר לתלמידים חרדים ולא חרדים לצפות בה, ואלו השיבו לבקשתו בחיוב. בימים הקרובים צפויים אנשי החסידות להחליט היכן יציבו בישראל את המיצג הענק, ואיך תאפשר החסידות הסגורה והמתבדלת בדרך כלל גם למי שאינם חרדים לצפות בו.
שמה של התערוכה הוא "אבני עולם" כיוון שהתערוכה מציגה שלוש פלנטות: עולם יהודי בתפארתו, בחורבנו ובשיקומו. הדגש הוא על החלק הראשון, אבל בסוף התערוכה מוקרן סרט על פי שיר ידוע, ובו ילד יהודי קטן שאביו מחביא אותו אצל השכנים שניות לפני שהנאצים באים לקחת אותו. לילד הוא מסביר כי הוא מקווה שכשיגדל יבין מדוע אבא עזב אותו ולא יכעס עליו. לקראת סוף הסרטון רואים את הילד עומד מול השטיבל השרוף וההרוס של הקהילה בעיירה, שממנו נותרו רק שברי אבנים במקום שבו עמד ארון הקודש, ומבטיח "טאטע, איך וועל נקמה נעמען פאר דיר" (אבא, אני אנקום בשבילך) "איך וועל מיר נישט בייגען. א שטיין נאך א שטיין, וועל איך צוריק לייגען" (לא אשתוק, אבן אחרי אבן, אני אבנה כבתחילה").
נא להמתין לטעינת התגובות
