במשמרת שלו
מילותיו הקשות של גל הירש לא שכנעו את בן כספית כי אינו אחראי למה שאירע תחת פיקודו
נכון, הירש פגוע אישית, מושפל מקצועית ומסתובב חדור מוטיבציה להוציא את האמת (שלו) לאור. ההפרדה שהוא עושה בין בני האור לבני החושך, בין הרעות ליחצנות, בין אחוות הלוחמים לאינטריגות הגנרלים, ילדותית מעט. לא כולם בצד שלו צדיקים, לא כולם בצד השני רשעים. ועדיין, הדברים קשים, כמעט קשים מנשוא, בעיקר כשהם באים ממי שהיה עד לפני זמן כל כך קצר ילד הפלא של הצבא, מבכירי המערכת ואחד המטאורים שמהם ייצא הרמטכ"ל הבא.
הרמטכ"ל הבא כבר לא יבוא מהחבר'ה של הירש. ילדי הפלא הזקינו פלאים, קומתם שחה. רשות הדיבור חזרה ללוחמים האפורים, אלה שעובדים קשה ומהר אבל מתנסחים לאט. ייקח עוד זמן רב עד שנחזור לרמטכ"ל מחיל האוויר, וזמן רב לא פחות עד שנגדל דור של מפקדי אוגדות שבילו שנה ורבע בכל תפקיד, דילגו על פז"ם, ויתרו על השתלמויות ודהרו בחדווה אל השקיעה, כדי לגלות שזו השקיעה שלנו.
התמונה שמשרטט גל הירש מול פנינו היא הפרצוף האמיתי שלנו. מדינת יחצנות וספין, שטחיות ודעת קהל, מדינה שבה הסקר של סוף השבוע חשוב יותר מהמהות, מדינת קומבינה שזנחה את ערכיה ומטפחת את עורכיה, בעיקר אם הם יודעים לייצר מעטפת חלולה מספיק וצעקנית במידה כדי למשוך את הטוקבקיסטים ולגרוף את התשואות.
בואו נרד רגע מהירש וניגש למי שהיה עד לא מזמן מפקד חיל הים, אלוף (במילואים, סוף סוף) דוד בן בעש"ט. זה המקום לתקן את הגרסה שפורסמה, שלפיה בן בעש"ט פרש מתפקידו מרצון. ובכן, הוא לא. בן בעש"ט הודח מתפקידו על ידי הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי. הודח, פוטר, נשלח הביתה. מעט, מאוחר, אבל מוטב מאף פעם.
במדינה רצינית יותר, עם צבא רציני יותר, עם תרבות של קבלת אחריות אמיתית, היה מפקד חיל הים מניח את המפתחות (של הצוללת) למחרת הפגיעה בספינת הדגל של החיל מול חופי ביירות. אצלנו, בגלל התרבות שהירש מדבר עליה, נתנו לו לקרטע עוד שנה. כשבא לרמטכ"ל החדש וביקש ממנו הארכה ותאריכי יעד, הובהר לו שזה נגמר. הוא הולך, כאן ועכשיו. חבל שצה"ל לא ידע גם לפרסם את האמת הזו, כדי שהציבור גם יידע שהעוול תוקן.
מי שעומד בראש חיל שמשיט את הספינה הכי משוכללת וחשובה שלו מול הפרצוף של
גרסת הירש היא גרסה אחת, מזווית אחת, של השתלשלות מאוד מורכבת. יש בה דיוקים ויש בה אי דיוקים. נכון, הוא הופקר מרבית המלחמה. נכון, תקעו בו סכינים ארוכות מלפנים, גם מאחור. נכון, כל התוכניות שהוכנו למצב כזה נזנחו והוא נדרש לפתרונות בלתי אפשריים. נכון, הפקודה שהכין היתה טובה וגם הוכיחה את עצמה שלוש פעמים, בטרם כשלה. נכון, המצב השערורייתי שקיבל על הגדר, מצב שבו אי אפשר היה למנוע חטיפה לאורך זמן, הכשיל אותו.
ועדיין, הירש צריך היה להכיר בעובדה שמה שקרה קרה במשמרת שלו, ועליו לתת את הדין. המאבק הגרוטסקי שהוביל בזמנו ל"טיהור שמו" לא יכול היה להניב פירות. תוצאותיו היו הפוכות. לו היה הירש מניח את המפתחות למחרת המלחמה, מצדיע, אומר את האמת שלו ופוסע אל השקיעה, הוא יכול היה לבוא ולתאר אחר כך את הדברים מעמדה נקייה הרבה יותר. אלא שבישראל, אחרי דורות של כיסויי תחת ותרבות הידבקות לכסא, אין מסורת של קבלת אחריות והירש לא רצה להיות זה שיפתח בה. זכותו.
מה עכשיו? עכשיו צריך להביט הלאה. צריך להחזיר את צה"ל לערכים הישנים של אז. צריך להתמקד במקצוע הצבאי, לעבוד קשה, להישאר בתפקיד שלוש שנים לפחות, להעריך את האויב ולהתאמן סביב השעון. צריך לשאוף שבצה"ל יהיו יותר מפקדי אוגדות כמו שמוליק זכאי (אותו התעקש בוגי יעלון להבריח מהצבא) ופחות יחצ"נים.
ועוד דבר קטן: צריך למנוע מראש מצבים שבהם ארגון טרור מאומן, יעיל ונחוש משתלט על השטח, חולש על הגדר, מתעצם בקצב מפלצתי לנגד עינינו והופך את חיילי צה"ל לברווזים במטווח פוטנציאלי. במילים אחרות: כל מה שקורה עכשיו בעזה, בעודנו מתכוננים לאנאפוליס. אחר כך נבוא בטענות לאוגדונר האומלל שלא הצליח למנוע את החטיפה הבאה, ולחיילים המבולבלים שלא ידעו מה לעשות אחריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
