ליבת הוויכוח
עמוס גלבוע רואה את אנאפוליס כמבחן לרה"מ וגם לפלשתינים בסוגיית ההכרה בישראל כיהודית
אולמרט נגע כאן בליבת הליבות של מערכת יחסינו עם הפלשתינים והעולם הערבי. אם זכרוני אינו בוגד בי, הרי שהוא ראש הממשלה הראשון המעלה בפומבי, ובאורח כה חד וברור, את הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. לכאורה, הדבר ברור ופשוט: מדינה לעם היהודי ומדינה לעם הפלשתיני, אבל שימו לב לכך שבדרך כלל מסתפקים באמירה "שתי מדינות לשני עמים", בלי להגדיר שמדובר בעם היהודי.
מעניין לציין כי בהצהרות ובהחלטות בינלאומיות מחייבות, ההתייחסות למדינה יהודית היא נדירה. זכורה הצהרת בלפור על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (שקיבלה גושפנקה בינלאומית בוועידת סאן רמו ב-1920, שם קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל), וכמובן החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב-47' על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בפלשתין.
מאז החלטה 242 של מועצת הביטחון בנובמבר 67', המהווה עד היום את הבסיס הבינלאומי העיקרי לכל הסדר ישראלי-ערבי, כל הניסוחים מדברים על "הכרה בקיומה של מדינת ישראל", או "הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים", בלי לציין שמדובר במדינה יהודית, או במדינת העם היהודי.
בהסכמי השלום בינינו לבין מצרים וירדן, וכן בהסכמי אוסלו השונים (וגם ב"מפת הדרכים"), ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כמדינת העם היהודי, איננה מופיעה. מתווה קלינטון מדצמבר 2000, שאינו מסמך כתוב, ובוודאי לא מחייב, ניסה בפעם הראשונה "להגניב" את ההגדרה הזאת בפסקה על הפליטים, שאמרה כך: "הפליטים ישובו למולדתם שהיא המדינה הפלשתינית, וברוח דומה יכיר ההסכם בישראל כמולדת ההיסטורית של העם היהודי".
הנשיא בוש,
ליבת הבעיה היא שמדינות ערב והפלשתינים (ולצידם גם כמה יהודים ישראלים) אינם מוכנים בשום אופן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, כמדינת העם היהודי. הכי רחוק שחלקם מוכן להכיר זה בזכות הקיום של מדינת ישראל. מדוע?
יש לכך שלוש סיבות יסוד: האחת, אידיאולוגית-פסיכולוגית. חוסר נכונות להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בתוך העולם המוסלמי-ערבי. העולם הערבי צעד אמנם צעד גדול קדימה לאחר 1967, כשהיה מוכן להכיר בעובדת קיומה של מדינת ישראל (מה שלא היה מוכן לפני כן), אך לא יותר מכך.
הסיבה השנייה נעוצה בפליטים הפלשתינים מ-48'. הכרה במדינה יהודית, פירושה המעשי הוא ויתור על "זכות השיבה" של פליטים אלה לישראל; פירושה העקרוני הוא הכרה פלשתינית ב"חטא היהודי" של גירושם ממולדתם.
הסיבה השלישית היא ערביי ישראל, או כפי שהם מגדירים עצמם "פלשתינים ערבים אזרחי מדינת ישראל". הם מהווים כרבע מאוכלוסיית העם הפלשתיני החי כיום בשטחי ארץ ישראל, וכ-400-300 אלף מתוכם מגדירים עצמם כפליטים (החיים אמנם בישראל, אך נאלצו ב-48' לעזוב את בתיהם). הנהגותיהם מצהירות בריש גלי כי הן לא מכירות במדינת ישראל כמדינה יהודית, חד וחלק! לדעתן, ישראל היא לכל היותר מדינה דו-לאומית.
ועידת אנאפוליס צריכה להוות אבן בוחן, נייר לקמוס, עבור הפלשתינים ומדינות ערב: האם הם מוכנים שתצא משם הקריאה הפשוטה לחזון של שתי מדינות - מדינה לעם היהודי ומדינה לעם הפלשתיני - או שהן מתנגדות לכך. זהו הבסיס האלמנטרי לכל מבנה של שלום, לכל דיון עתידי בכל ליבה. ובו בזמן, זהו גם מבחן עליון לראש הממשלה שלנו: האם תוכו כברו, האם ניתן לתת אמון בדבריו. דהינו, האם יעמוד על כך שלפחות קריאה כזאת תצא מאנאפוליס?
נא להמתין לטעינת התגובות
