דרכו האחרונה של בנג'י
באחת לפנות בוקר התקשרה רופאה מבית החולים. בנג'י מת. בשורות כאלה אף פעם לא קל לקבל, הכינו את הממחטות • החתולאית
את פיפי עבּדוּ הכרתי בתור חתולת בית, אך לימים ניטשה: האנשים שלה עברו דירה בלעדיה. שנים רבות חיה בחצר, עד שהתמזל מזלה ואימצו אותה זוג עולים מרוסיה. היום היא חתולה מבוגרת, בת שתים-עשרה לפחות לדעתי, ועדיין היא פה. שמנה ומדושנת כרקדנית-בטן באה בימים, פרוותה חלקה ומבהיקה. היא נטולת שיניים לגמרי, אבל אינה מחמיצה שום האכלה שלי. יש לה אוכל משובח בבית, ובכל זאת היא מתייצבת לאכול עם כל הפּלֶבֵּאים שנותרו בחצר - בהם גם ארבעת הנותרים מעשרות צאצאיה, צ'ין-צ'ין, נאווה, פצפונת ואנטון (טוני שלי). היא מקבלת מנה סמלית בלבד, משום שמצבה הגופני מחייב אוכל רפואי מיוחד.
בשנת 2002 המליטה פיפי עבּדוּ חמישה גורים. אחד מהם היה בֶּנג'י. קראתי לו בֶּנג'י כי הוא היה בן-הזקונים של פיפי עבּדוּ, ה'בנימין' שלה - אחרי המלטה זו לקחתי אותה סוף-סוף לעיקור. בנג'י גדל והיה לחתול בריון בגופו אך ידידותי וחמוד, בעל פרצוף תמים ועיניים גדולות שמבטן תמים ובוטח. חתול משגע, שובר לבבות, חמד אמיתי שאינו מחמיץ שום הזדמנות להתלטף, ומוכן לשם כך אפילו לוותר על האוכל.
בשבת האחרונה הגשתי לו ולחבריו אוכל על גדר האבן, אך בנג'י לא הצליח לקפוץ עליה ונחת היישר בכלי המים שמתחתיה. בנסיון שני הצליח, וחשבתי שהוא פשוט רדום או שצינת הלילה
- אוהבים חתולים? רוצים לאמץ? להתייעץ? היכנסו לפורום חתולים
באחת לפנות בוקר התקשרה רופאה מבית החולים. בנג'י מת. בבדיקות נתגלה בחזהו כיס מלא מוגלה, אולי עקב נשיכה, אולי עקב פצע חדירה אחר. כלומר הוא מת מזיהום, לא מהרעלה ולא ממחלה מידבקת.
עצום ונורא היה הצער שאפף אותי כששמעתי על מותו של בנג'י. הוא היה בקושי בן שש. חמוד להפליא. אחד כזה שננעץ לי עמוק עמוק בלב. והיו, כמובן, גם ייסורי מצפון: למה לא גיליתי מוקדם יותר שהוא חולה? האם יכולתי למנוע את זה? לעזור לו? משהו? ולמה לא נשארתי אתו? הוא מת לבד, רחוק מכל מה שהכיר. אמנם מחוּסר הכרה, ובכל זאת...
על שאלות כאלה לעולם אין תשובות והן מנקרות ומציקות. התהיות הללו, וגם ההתעקשות שלי לעקוב בקפידה אחר אילנות היוחסין של החתולים שאני מכירה, אינן מעניינות שום חתול ואינן חשובות לו. הקרבה המשפחתית המשמעותית היחידה בחיי החתולים היא בין האם לגוריה, והיא מסתיימת עד גיל חצי שנה בדרך כלל (אם כי לפעמים נותרים יחד אחים או אמהות עם צאצאיהן מכמה דורות).
ההתעקשות הזאת שלי לזכור מי בן של מי ומי אח של מי - מעצמי היא נובעת. מהיותי אדם. ומהיותי אדם נובע גם הצער שלי על כך שבנג'י מת לבד. הרי גם אילו מת בשכונה, מכל סיבה אחרת, יש להניח שהיה מוצא לו פינת מסתור שלא יופרע בה ובוחר בעצמו להתבודד ולמות לבד. אבל עם סוגיות קשות כאלה אין לי דרך להתמודד אלא בכלים שלי, בכלים של אדם.
לאחר שהודיעה לי על מותו, הציעה לי הרופאה התורנית כמה אפשרויות לגבי גווייתו. בדרך כלל אין לי סנטימנטים לגוויות. כשמתו חתולים שלי בבית (וגם מחתולי החצר) - הבטתי בגוויותיהם ויותר מכל הן עוררו בי כעס וגעגוע. לא היה שום דבר משותף בינן ובין היצורים האהובים שחיו בהן עד לפני רגע. מבחינתי היו אלה חייזרים שגנבו את החתולים שלי. זה גם מה שאמרתי לרופאה, וסיכמנו שאנשי בית החולים יפנו את הגוויה למתקן שריפה.
למחרת, בפורום אינטרנט שאני חברה בו (פורום למען בעלי-חיים כמובן), גיליתי שחברה אחרת באותו פורום, סופי, הביאה גם היא חתול שלה לאותו בית-חולים בשרון, באותו יום, וגם החתול שלה, לֶק שמו, נפטר. היא סיפרה שבכוונתה לקחת בעצמה את גווייתו של לֶק למתקן השריפה המצוי בבית-חולים וטרינרי אחר, והציעה לי לקחת גם את גווייתו של בנג'י.
ואז קלטתי שלֶק ובנג'י שלי היו יחד בשעותיהם האחרונות. לא שקיימו שיחות נפש או אפילו היו מודעים זה לזה (על בנג'י אני יודעת שהיה מורדם) אבל הם היו יחד ברגעים האחרונים והיו יחד במותם. ופתאום היה לי חשוב מאוד שיילכו יחד בדרכם האחרונה. אף על פי שלא היתה בזה שום תכלית ושוב חשיבות, ודאי לא מבחינת החתול, לא מי היה אתו ברגעים האחרונים, לא איך ייקבר (או לא ייקבר). מבחינתו של בנג'י היו רק החיים וסופם. כל השאר - ייחוסו המשפחתי, צורת קבורתו וכן הלאה, כל אלה היו פרטים שאין להם חשיבות אלא בעולם שלי כאדם. אבל זה היה חשוב לי, להתמודדות שלי עם מותו העצוב.
כעבור שעתיים רשמה סופי הודעה חדשה בפורום: "היה עצוב מאוד לנסוע עם שני חתולים מתים בארגז". ולי היה עצוב מאוד לקרוא את זה, אבל היתה לי גם תחושה של סיום נאות. ההודעה הזאת של סופי היתה לי כעין תפילת אשכבה לבנג'י, ובזכותה החתול המתוק שלי קיבל לפחות מסע הלוויה כפי שהיה ראוי לו בעיני.
* הטור של החתולאית מפורסם מדי סופשבוע ב-nrg קהילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
