ח"כ יגאל עמיר
כדי לוודא שבעתיד רוצח רבין לא ייבחר לכנסת, אברהם תירוש מציע לחוקק חוק שיבטיח שעמיר לעולם לא ישתחרר מהכלא.חוק כזה אף עשוי לתרום לכך שלא יהיו עוד כמותו במדינת ישראל.
כי האלפים המנאצים בחיפה מייצגים היום מחנה הרבה יותר גדול. אי אפשר עוד להסתתר מאחורי הטענה שמדובר בבודדים הזויים. הנאצות באיצטדיון, שכמה ממשמיעיהן אף חזרו עליהן בגלוי ובגאווה למחרת בטלוויזיה, הסקרים המראים תמיכה בשחרור יגאל עמיר, התמונות של פרס בכאפייה, קולות האהדה למשפחת עמיר סביב הלידה והברית של בן הרוצח, כל אלה הולכים ומצטרפים לכדי תמונה כוללת ומפחידה: אנו בעיצומו של תהליך מתן לגיטימציה לרצח פוליטי כאמצעי במלחמת הדעות במדינה.
לגיטימציה זו, שצומחת מלמטה, תביא לכך, שמאחורי הרצח הבא של מנהיג פוליטי בישראל, לא יעמדו רק כמה רבנים אלמונים, שכן או לא השפיעו בפסיקותיהם על הרוצח, או כמה "מטורפים", אלא ציבור גדול שלא יחשוש לומר, ללא בושה ולא מורא, שהרוצח נהג כראוי.
רק לפני כחודש עסקתי כאן בנושא הזה, בעקבות הסקר שפורסם במעריב, שממנו עלה כי אחוזים ניכרים בציבור מצדדים בשחרור יגאל עמיר, ואחוזים גדולים עוד יותר מאמינים שכלל אינו הרוצח. אני שב אליו עכשיו, מפני שמה שמתחולל באחרונה מלמד אותי שלא קראתי נכון את נתוני הסקר ההוא, ומיעטתי מדי בהערכת המשמעויות שלהם והסכנות המסתמנות מהם לגבי עתיד הדמוקרטיה בישראל.
התומכים במתן זכויות לרוצח רבין ובהשוואתו בכך לכל רוצח אחר, מקפידים בדרך כלל לציין שאת עצם המעשה שלו הם מגנים ושוללים. כך ניחמתי את עצמי גם לגבי רוב תומכי שחרורו המוקדם בסקרים. היום כבר איני בטוח. לגבי רבים מדורשי טובתו וזכויותיו של עמיר, ההפרדה הזו אינה קיימת עוד. הם סבורים שעשה את המעשה הנכון. ומספרם, אני חושש, יילך ויגדל.
כשהבעתי חשש שהסלחנות המובעת בסקר כלפי עמיר, מלמדת על אפשרות של רצח נוסף, חשבתי על רוצח מסוגו של עמיר: בודד קנאי, בעינינו מטורף, המאמין שהוא שליח בית דין של מעלה, ושמאחוריו לכל היותר תמיכה מזערית, אנונימית, של מטורפים כמוהו. היום אני חושש לרצח נוסף לא בידי קנאי הזוי, אלא
יום השנה ה-12 לרצח רבין פרץ איזשהו סכר, שבלם עד עכשיו תמיכה גלויה ברוצח ובמעשהו, והוציא מחוריהם תומכים כאלה. השנים שחולפות מרחיקות את האירוע הנורא מתודעת חלק מהציבור. נישואי הרוצח, הולדת בנו וטקס ברית המילה, עם כל הדיונים והפסיקות המשפטיות לטובתו - שאולי לא היה מנוס מהם מבחינת החוק היבש - הפנו את הזרקור להיבטים האנושיים שבפרשה הבלתי אנושית כל-כך, ותרמו גם הם את חלקם לסלחנות כלפי הרוצח, וליציאתם לאור השמש של תומכים ואוהדים, שקודם לכן לא העזו להחשף.
גם לתקשורת רדופת הרייטינג, המלעיטה אותנו בסיפורי משפחת עמיר הרבה מעבר למחויבותה כלפי קוראיה וצופיה, והופכת את בני המשפחה למין סלבריטאים, שכל שיהוק שלהם מדווח - גם לה יש תרומה לנירמול המשפחה, והרוצח בראשה, ולשינוי האווירה כלפיהם.
המדינה חייבת לבלום את תהליך התמיכה בעמיר ובמעשהו הנפשע. על הדמוקרטיה להגן על עצמה באמצעות חוק, שיסלק כל אפשרות וכל תקווה וציפיה, שרוצח כמו עמיר, המנסה לקעקע את השלטון החוקי על-ידי חיסול העומדים בראשו ולהביא לשינוי מדיניות באמצעות האקדח, יזכה להקלות ולזכויות הניתנות לרוצחים אחרים, וליציאה מהכלא בעודו בחיים. רצח הוא רצח, אבל רצח השלטון הוא קצת יותר.
זהו כביכול חוק שייחקק למען אדם אחד, מה שאינו רצוי בדרך כלל, אבל הוא עשוי לתרום לכך שלא יהיו עוד יגאל עמירים. והעיקר, אם לא ייחקק, נמצא עד מהרה את עמיר מתהלך חופשי בינינו, ומאוחר יותר אולי אפילו יושב בכנסת ישראל. כי לא חלום הוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
