הכול אודות אמא (גרסת הספארי)
אנטילופות שהקימו משפחתון, קורס אמהות לפילות, וקרנפית שעושה בייביסיטר: ספר ילדים חדש מתאר את האמהות בטבע ובשבי. הדמיון לבני האדם, מתברר, גדול ממה שחשבתם
סיטואציה דומה מוכרת אולי ללא מעט אמהות אנושיות, אבל בספארי זה נגמר בטרגדיה. "מכיוון שלוורדה כבר לא היה קולוסטרום (חלב האם הסמיך המכיל נוגדנים ומופרש בימים הראשונים לאחר הלידה), הפילונת היתה חלשה, חטפה חיידק ומתה", מספרת הורוביץ. "כל זה קרה מפני שוורד לא היתה אסרטיבית מספיק, ולא הסבירה לאמא שלה שאפשר לעזור גם בלי להתערב".
מבט על אמהות בטבע מזמן תובנות רבות על הדמיון בין חיות לבני אדם. אבל מתברר שגם בשבי יש מקרים מעניינים לא פחות. בספר הילדים שהוציאה הורוביץ לאחרונה, "אמא שלי הכי בעולם" (הוצאת אורנית), קיימות שלל דוגמאות כאלה. המקרה המצער של הפילה ורדה, למשל, נובע מ"מדיניות" בקרב פילות הספארי שלפיה יש פילה אחת שמדריכה את האמהות הצעירות בשלבים הראשונים. מסתבר שבטבע וגם בשבי יש אימוץ, פעוטונים, הכנת אוכל לילדים, אבל גם הורות סלקטיבית אכזרית שנובעת משיקולי הישרדות.
אם חשבתם שמשפחתון הוא דבר שקיים רק אצל בני אדם, נכונה לכם הפתעה. האמהות הקאנות, מין של אנטילופות אפריקניות, לא מחכות שהסבתא תעשה סדר ומארגנות משפחתון בכוחות משותפים. "הגדיים מתקבצים למעגל וחלק מהאמהות שומרות עליהם, כדי ששאר האמהות יוכלו ללכת הצדה, לנוח, לאכול בנחת ולקחת פסק זמן", מספרת הורוביץ. "כשהגדי רעב הן שומעות את הקולות ובאות להיניק. יש ממש תורנות כמו בקיבוץ".
גם הזאבים מצדדים בשיטה של "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד". רק הזכר והנקבה הדומיננטיים מורשים להתרבות, ושאר חברי הלהקה נמצאים שם כדי לסייע להם בגידול הצאצאים ובהשגת מזון. "בטבע אין לגורים סיכוי לשרוד בלי הסיוע של הלהקה", מספרת הורוביץ. "כל החברים יוצאים לטרף וחוזרים למאורה כדי להקיא את מה שאכלו, כמנהג הזאבים, בשביל הגורים".
אצל האריות, שגם הם חיים בלהקה (בשונה משאר החתוליים), הגורים זוכים ליחס חם קצת פחות. "בשלבים הראשונים האמא מתרחקת עם הגורים ומגדלת אותם רחוק מעיני הלהקה, כדי שלא יתקפו אותם. אחרי כחודש היא מתחילה לחזור. משיקולי הישרדות, הגורים הם האחרונים לקבל את הטרף שהלביאות מביאות. ראשונים אוכלים הזכרים הבוגרים, אחר כך הנקבות ורק בסוף הכפירים. זה אומר שאם יש שנים קשות ואין הרבה מזון, הכפירים לא ישרדו. החוק ההישרדותי הזה אמנם נוגד את האימהות, אבל ברור שאם הבוגרים לא ישרדו, הלהקה לא תמשיך להתקיים".
נקבת הקנגורו היא אמנם אמא מסורה, אבל גם כאן הישרדות היא שם המשחק. גור שלא עומד בסטנדרטים מושלך מהכיס, כדי לפנות מקום לאחיו הבריא יותר. "ההיריון בתוך הרחם נמשך חודש ואז נולד גור במשקל של גרם, מטפס לתוך הכיס ומיד מתחבר לאחת הפטמות שחבויות שם. שלושה חודשים וחצי הוא לא עוזב את הפטמה, שהיא מעין חבל טבור. מדי פעם האמא פותחת את הכיס ומציצה פנימה. אם הכול כשורה, היא ממשיכה. אם הגור מתפתח לא טוב, היא תופסת אותו וזורקת החוצה. אין סיבה להשקיע בו, כי סיכוייו לשרוד קלושים. בינתיים יש לה ברחם היריון מושהה. אם המצב טוב ויש די מזון, אפשר להעביר
אצל ההיפופוטמים- ככל שמעמדה של האם גבוה, כך יש לילד סיכוי טוב יותר לשרוד בטבע. הדבר דומה לילדים להורים עשירים ומשכילים הנהנים מתנאי פתיחה טובים יותר. היפופוטמית שכורעת ללדת, מספרת הורוביץ, תופסת מיד מרחק בטוח מהעדר. אם היא בעלת ניסיון היא יודעת שזרים אינם מתקבלים בברכה בקרב חבריה הטריטוריאליים ולכן עושה הכול כדי שהרך ייוולד הרחק מהעדר, אבל ייראה כמו אחד מהחבר'ה. היא ממליטה אותו על גדת האגם ומיד נכנסת איתו למים. שם היא נשארת איתו ומיניקה בימים הראשונים. "יפה לראות איך בשלבים הבאים היא יוצאת עם הגור מהאגם, עומדת לידו, נוגעת בו ומגוננת עליו ונותנת לסביבה תחושה שהוא שלה ושלא יתקרבו אליו", מספרת הורוביץ. "זה נמשך כחודש או חודשיים, עד שהיא רואה שהוא חזק מספיק. גם אז היא ממשיכה להיניק עוד כמה חודשים, והוא ממשיך להיכנס אחריה למים. היפופוטמית רופסת תתקשה להגן על הגור שלה כשתחזור לחיק העדר. לגור של נקבה אסרטיבית לא יעזו להתקרב".
מעבר לכך, מתברר שגם בטבע יש תופעות של אימוץ. בספארי, למשל, קרנפית עקרה וחשוכת ילדים נהגה לאמץ את הגורים של נקבות אחרות, לאחר שאלו לא יכלו לחלק את זמנן בין התינוק החדש לבוגר.
דניטה, הג'ירפה של הספארי, עומדת להביא לעולם את העגל העשירי שלה ושל בן זוגה, הנקרא משום מה דובל'ה. "היא אמא לתפארת", מתגאה הורוביץ, "יודעת ללקק את הגור ברגע שהוא יוצא, לעזור לו לעמוד על הרגליים, ולהיניק בלי עזרה של אף אחד". ג' ירפות מיניקות בעמידה, ומכיוון שכך הצאצאים מגיחים מרחם אמם כשהם בגובה 1.80 מטר. "כאלה שנולדו נמוכים, לא הצליחו להגיע לעטינים. בגן החיות מאכילים אותם מבקבוק, בטבע דינם מוות". לעומת זאת, סייח הזברה מזהה את אמו לפי צורת הישבן שלה. לכן האמא מבלה שעות ארוכות בנפרד מהעדר כשהיא מפנה כל העת את הישבן אל הסייח כדי שיידע לזהות אותה וללכת אחריה (צורת הפסים ייחודית לכל זברה).
לא רק היונקות יכולות להציג כישורי אימהות. גם לבעלות הכנף יש מה לצייץ בנושא, על אף שלא כולן מאמינות באימהות כמפעל חיים. "נקבות הציפורים עלו על פטנט מדהים", מוסיף עמיר בלבן, מנהל התחנה לחקר ציפורי ירושלים בחברה להגנת הטבע, שכמו הורוביץ עוקב גם הוא אחר הנושא. "במקום לשאת את העובר בבטן ולהתנועע בכבדות, הן נפטרות ממנו מהר בתוך מיכל מוגן, הלוא היא הביצה. כך הן יכולות לשמור על גזרה וגם להמשיך להתפרפר תוך ציפייה ללידה. לירגזית, למשל, יש כמה זכרים שהיא מזדווגת איתם, והביצים שהיא מטילה יכולות להיות כל אחת מאבא אחר.
יש גם בעלות כנף שידועות כשומרות אמונים, אבל מדי פעם יש מחקרים חדשים שסותרים זאת. הברווזות נחשבו לכאלה עד שאחרונה. התברר שהן יותר מתירניות ממה שחשבו. אצל עופות דורסים יש יותר מונוגמיה". חלק גדול מהעופות הנקבות הן המטפלות העיקריות בגוזלים, אבל גם יש חילופי תפקידים. "לנקבות, שצריכות להגן על הצאצאים, יש בדרך כלל צבעים מוסווים יותר. אצל ציפורים מסוימות זה הפוך", אומר בלבן. "הנקבה מתהדרת בנוצות צבעוניות ו'יוצאת לבלות' והזכר האפרפר מטפל בגוזלים. זה קורה אצל החרטומית הבנגלית למשל. הוא דוגר ומטפל, והיא הולכת 'לשבת בבית קפה'".
שתי אסכולות מרכזיות מאפיינות את האמהות המכונפות: המגוננות ואלה שמאמינות שצריך לזרוק את הילדים למים. "זה מתחלק בין גוזלים ששייכים למינים שרוב פעילותם מבוססת על תעופה, לבין אפרוחים השייכים למינים שהולכים על הקרקע ושוחים במים. בעוד שגוזל בוקע מהביצה עירום, מסכן וחסר אונים, אפרוח יוצא מהקן שעה אחרי הבקיעה, והוא מסוגל ללכת (לשחות אצל עופות מים), ולאכול בכוחות עצמו. נכון שהרבה פעמים רואים אפרוחים הולכים אחרי האמא, אבל הם עדיין הם צריכים לדעת להסתדר לבד".
חוץ מהקוקייה הידועה לשמצה, שנוטשת את ביציה בקני אחרים (ויש הטוענים שממשיכה להשגיח מרחוק), אמא לגוזלים מטפלת בהם במסירות עד שהם מגיעים לעצמאות. "אחד האינסטינקטים המעניינים הוא העלמת הסימנים להימצאות הגוזלים, כדי שלא ייטרפו. יש נקבות ציפורים שמעלימות את הלשלשת של הגוזלים, לעתים באכילתה. גם את קליפות הביצים שבקעו הן מחביאות. הן מחממות את הגוזלים ובהרבה מיני ציפורים הנקבה מקריחה בבטן, כדי לאפשר חימום יעיל יותר של הביצים והגוזלים", מספר בלבן.
האמהות הללו אחראיות, בתקופה הראשונה, גם לכל מזונם של הגוזלים, כל ציפור והתפריט המקובל עליה. הצופית, למשל, מאכילה את גוזליה בעכבישים, ואילו הבולבולית בחרקים ופירות. נקבת הנץ מנקה לגוזליה המפונקים את הטרף מנוצות ומעצמות, ומביאה להם שניצל מעובד למשעי. הינשופה, לעומתה, לא צריכה לטרוח. הגוזלים בולעים את העוף שלם על נוצותיו ועצמותיו: "האמהות של עופות המים מאמינות בבישול גורמה ומכינות לקטנים שלהן בויאבז: כל היום הן בולעות דגים, שרימפסים וקלמרי בים, מחזיקות אותם בזפק ואז מגיעות לקן. כשהגוזל מכניס את המקור פנימה, האמא משפריצה עליו מרק דגים עסיסי ושומני.
נא להמתין לטעינת התגובות
