הדילמה הקשה של מרינה בלפר
אם תחזור לישראל היא עלולה לאבד את המשמורת על בתה לילך בת ה-10, שאותה חטפה לרוסיה, אך אם תישאר במוסקבה, ייתכן שאמה תישלח לכלא בישראל
לפני שש שנים חטפה מרינה את בתה לילך, אז בת ארבע, לרוסיה. מהרגע שבו נעלמה בתו לא מפסיק אביה לנסות להחזיר אותה לישראל, בינתיים בלי הצלחה. היום לילך כבר בת עשר, והסיכויים לאיחוד בין האב לבתו אינם נראים מבטיחים.
אבל לאחרונה חלה תפנית נוספת בעלילה סוחטת הדמעות שנמשכת כבר שש שנים והגיעה לא פעם לכותרות העיתונים. מעריב ליווה את הפרשה במשך שנים. השבוע הורשעה איזבלה, אמה של מרינה, במעורבות בחטיפתה של לילך לרוסיה. 20 שנות מאסר-זהו העונש המקסימלי המרחף מעל ראשה. בגיל 69 היא צפויה להיכנס לכלא, והכרעת הדין פותחת מחדש באופן פומבי את הדרמה המשפחתית.
בהחלטתו שם בית המשפט את גורלה של האם בידיה של בתה מרינה, בת 37. אם תשוב ארצה עם לילך, תעניק מרינה לאמה את חירותה, אבל המחיר האישי שתצטרך לשלם על כך מחריד מבחינתה: מאחר שחטפה את לילך, ברגע שינחתו בישראל היא עלולה לאבד את המשמורת עליה ולעמוד בעצמה למשפט פלילי. אם תישאר ברוסיה, תמצא עצמה האם הקשישה מאחורי סורגים.
בינתיים, כשהחלטת בית המשפט עדיין טרייה, מרינה אינה מתכוונת לקחת את הסיכון הכרוך בחזרה לארץ. "אני בחיים לא מגיעה יותר לישראל", היא מצהירה בריאיון למעריב בשיחת טלפון מרוסיה. "אני לא אוהבת את ישראל, ולצערי זו כבר לא הארץ שלי. איבדתי את האמון בישראל. חוץ מזה, אמא אמרה לי: 'אם תגיעי לארץ בשביל להציל אותי מהכלא, אתאבד באותו יום. אסור לך לחזור, הם ייקחו לך את הילדה'. אבל אני לא יכולה לסבול את המחשבה שהיא תיכנס לכלא.
"הבת שלי כל הזמן שואלת: 'איך יכול להיות שדבר כזה קורה במדינת היהודים?'. היא אמרה לי: 'בחיים אני לא רוצה להגיע לישראל, לא רוצה לראות את הארץ שעשתה כל כך הרבה נזק לאמא ולסבתא שלי'. אני חסרת אונים כי אני לא יכולה לעזור לאמא שלי".
האב ירון רותם, בן 43, ממתין בדריכות. עונש המאסר הצפוי לחמותו לשעבר הצית בו תקווה מחודשת: לפגוש את בתו בקרוב. "מאז שנחטפה ממני אני מרגיש כמו אב שכול לילדה חיה", הוא מסביר. גם מבחינתו לא יהיו מנצחים בסיפור הזה. רק מפסידים. אם בתו לילך תחזור לישראל, היא תיעקר מחבריה, מהחיים שאליהם התרגלה ברוסיה.
"איך שלא מסתכלים על הסיפור הזה, הוא עצוב", אומר ירון. "אחרי שאיזבלה הורשעה כולם התקשרו לברך אותי, אבל אני לא מרגיש שיש לי מזל טוב. אני עצוב. אם מרינה תחליט לא לחזור לישראל זה אמנם יפגע בי, כי לא אראה את לילך, אבל זה יפגע גם בלילך כי היא אוהבת מאוד את סבתא שלה וקשורה אליה. למעשה באיזשהו מקום פגעתי בבת שלי בכך שקיוויתי שסבתה תורשע".
תחילה נדמה היה שהחיים מחייכים אליהם.
לפני עשר שנים נולדה לילך, בתם של מרינה וירון, אבל כעבור שנה וחצי הנישואים התפרקו בשל מחלוקת על אופן גידולה של הילדה. הסכסוך הפך עוין עוד יותר אחרי הגירושים, מאחר ששני ההורים לא הצליחו להגיע להסכמה על התדירות שבה יראה ירון את בתו. בני הזוג אף הגישו תלונות הדדיות במשטרה.
לבקשת ירון, שחשש כי מרינה תנסה לחטוף את בתו לרוסיה, הוציא בית המשפט צו עיכוב המונע את יציאתה של לילך מהארץ עד הגיעה לגיל 18. אבל כעבור זמן לא רב הסיוט הגדול ביותר שלו התממש. ב-28 ביוני 2001 פנתה מרינה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן בבקשה להתיר לה לטוס לארה"ב עם בתה ועם אמה כדי לשהות לצד אחותה אינה שכרעה ללדת.
השופט גרשון גרמן נעתר לבקשה, ביטל את צו עיכוב היציאה, והתיר ללילך, אז בת ארבע, לשהות בארה"ב תקופה קצרה בלבד – מ-20 ביולי עד 30 באוגוסט. ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, ולירון לא ניתנה הזכות להתנגד לבקשה, כפי שנהוג בסכסוכי גירושים, בעיקר בסכסוך בין הורים שאחד מהם אינו יליד הארץ. מרינה, לילך ואיזבלה טסו לארה" ב-26 ביולי ותאריך החזרה נקבע ל-13 באוגוסט – שבועיים וחצי לפני המועד שהוקצב להן לשוב ארצה.
למחרת ההמראה נודע לירון על צאתן לחו"ל של גרושתו ובתו. "הגעתי לבית של מרינה כדי לקחת את לילך, שבאותו יום היתה אמורה להיות אצלי", הוא משחזר. "אף אחד לא היה בבית, וחשבתי שמרינה מאחרת בכוונה ועושה לי תרגילים כמו תמיד. התקשרתי לסלולרי שלה, והוא היה סגור. הלכתי למשטרה ואמרתי: 'יש לי תחושה שחטפו לי את הילדה'. אז התברר שהן טסו לארה"ב. לא הבנתי איך זה יכול לקרות, שלא ביקשו את תגובתי, ואפילו לא שלחו לי את ההחלטה על ביטול הצו".
בשלב זה עדיין שהו שלושתן בארה"ב. ירון מיהר לפנות לבית המשפט בישראל ולהוציא נגדן צווים, מאחר שארה"ב חתומה על אמנת האג, המסדירה חטיפות בינלאומיות של ילדים וקובעת כי כל ילד שנחטף על ידי הורה למדינה אחרת יוחזר למדינה שממנה נחטף. "דרשתי לדון בדחיפות בבקשה שלי לבטל את החלטת השופט", מספר ירון. "אבל השופט קבע שממילא הן נמצאות בחו"ל ואין דחיפות לקיים דיון".
כפי שהתברר בסופו של דבר, מרינה, איזבלה ולילך שהו שבוע בלבד בארה"ב, ומחשש שייעצרו המשיכו לרוסיה – מדינה שאינה חתומה על אמנת האג. ומאחר שכך, לא ניתן היה לנקוט הליך משפטי כדי לכפות על מרינה ואמה להחזיר את לילך ארצה.
כעבור שנה וחצי ממועד חטיפתה, כשלילך היתה כבר בת חמש וחצי, טס ירון למוסקבה כדי לפגוש אותה לראשונה. הוא לא הודיע מראש על בואו, מחשש שמרינה תתנגד למפגש. הוא הבחין בבתו ברחוב, באקראי, בזמן שהיתה עם אמה וסבתה, ורץ לעברה.
"לילדה יש טראומה מהמפגש הזה. היא גמגמה במשך חצי שנה ונאלצתי לקחת אותה לטיפולים פסיכולוגיים", נזכרת מרינה. "למזלי אנשים ברחוב עזרו לנו, אחרת הוא היה חוטף את הילדה. עד היום לילך שונאת את אבא שלה ומפחדת ממנו. היא כל הזמן שואלת אם הוא יכול להגיע שוב למוסקבה. אמרתי לה שהוא מפחד, שהוא לא יחזור. היא חיה בפחדים בגללו".
לטענת ירון, בתו עברה שטיפת מוח. "כשהבחנתי בהן ברחוב, פחדתי שהן הולכות להיעלם עם לילך. רצתי לעברה, ולילך נבהלה, היתה ממש מבועתת, הסתכלה עליי כאילו הייתי שד או רוצח", הוא מספר. "מה ששבר אותי זה שהיא עשתה במכנסיים מרוב פחד. חיבקתי אותה, והיא צעקה: 'נייט, נייט, נייט' ( "לא" ברוסית-ד"ג). צעקתי: 'לילך, זה אני, אבא, חיפשתי אותך, אני אוהב אותך', והיא לא הקשיבה לי. לצערי, מרינה ואיזבלה הסיתו אותה נגדי. איך אפשר לטעון שניסיתי לחטוף את הבת שלי? במשך השנים פנו אליי גורמים מסוימים שהציעו לעזור לי, אבל לא רציתי לסכן את בתי".
כעבור חצי שנה, כשמלאו ללילך שש שנים, שב ירון למוסקבה, לחגוג עימה את יום הולדתה. איזבלה הזעיקה את המשטרה, ירון עוכב לחקירה, ומאז נדחו בקשותיו לקבל ויזה לרוסיה והוא אינו מורשה להיכנס לתחומי המדינה. "אנחנו גרים בקומה הראשונה, והוא שבר את החלון של הדירה ונכנס פנימה", משחזרת מרינה. "מאז הוא הפסיק לבוא, כי הוא מפחד מהמשטרה". לירון , כמובן, יש גרסה אחרת לאותו אירוע: "רציתי להראות ללילך שלא שכחתי את יום ההולדת שלה. צלצלתי בפעמון הדירה ולא ענו לי, אז הצצתי מבעד לחלון ואיזבלה הזמינה משטרה. הספקתי לשיר לילדה שלי 'יום הולדת שמח' ברוסית, עד שהשוטרים הגיעו".
מאז אותו מקרה במוסקבה לא פגש ירון את בתו, אבל לא איבד תקווה. הוא ידע כי בארץ נותרה יבגניה, אמה של איזבלה וסבתה של מרינה, בת 94, ערירית, והקפיד לשמור איתה על קשר. "תמיד האמנתי שיום אחד איזבלה תגיע ארצה, כי היא לא תעזוב את אמא שלה לבד לנצח", הוא מסביר.
והיום הזה אכן הגיע. ב-6 באפריל 2006 נחתה איזבלה בישראל. קודם לכן הקפידה לברר באמצעות עורך דינה אם תיעצר בנמל התעופה בן-גוריון. "הבטיחו לאמא שלא יעצרו אותה", קובלת מרינה, אבל בפרקליטות מכחישים את הטענה בתוקף ומסבירים כי בפועל איזבלה לא נעצרה, אלא עוכבה לחקירה ושוחררה למעצר בית.
המשפט התנהל במשך שנה וחצי, שבמהלכן חזרה איזבלה לעבוד כרופאה בקופת חולים כללית. נציג הפרקליטות עורך הדין דניאל בן-טולילה הציג ראיות למעורבותה בחטיפה: בטרם טסו לחו"ל סגרה איזבלה את חשבונות הבנק, משכה 30 אלף דולר במזומן, ביטלה את כרטיסי האשראי שלה ושל בתה מרינה, השכירה את דירתה למשך שנה עם אופציה לשנה נוספת, שלחה את תכולת דירתה לרומניה במכולה, הזמינה שלושה דרכונים רוסיים, על אף שהצהירו כי הן טסות לארה"ב, והתפטרה מעבודתה.
באמצעות סנגוריה, עורכי הדין מוטי איוס ומיכאל עירוני, טענה איזבלה כי ניסתה להשפיע על מרינה לשוב עם בתה לילך לישראל, אבל היא סירבה. עם זאת, באחת החקירות הודתה כי היא ובתה חששו שהעובדות הסוציאליות יממשו את איומיהן, יוציאו את לילך מרשות אמה ויעבירו אותה לרשות ירון.
השופט ד"ר עודד מודריק הרשיע את איזבלה בקשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה מהארץ וחטיפה ממשמורת, וציין בהכרעת הדין: "הנאשמת לא השיבה ולו פעם אחת תשובה עניינית, מיידית ושלמה. שאלות רבות נענו באורח חלקי, בתגובות מתחמקות, ולעתים באורח מזלזל. שאלות אחרות לא נענו כלל. עניין הלידה של אינה שימש תירוץ כדי לשכנע את בית המשפט לבטל את צו העיכוב, בהתבסס על מצג השווא של מרינה. הנאשמת היתה שותפה לחטיפה והיתה מודעת מראש לכוונתה של מרינה להונות את בית המשפט, לצאת מהארץ עם לילך על מנת שלא לחזור לישראל ולטוס עימה למקום שבו לילך תנותק מקשר וזיקה אל אביה".
מרינה קיבלה בזעם את ההודעה על הרשעת אמה. "איך יכול להיות שדבר כזה קורה במדינה דמוקרטית?", היא שואלת.
במדינה דמוקרטית אסור לחטוף ילד לחו"ל ולהפר צו בית משפט.
"איך אפשר להאשים את אמא שהיא עזרה לי לחטוף את לילך, כשאני בעצמי לא תכננתי לחטוף אותה ולא ידעתי שלא אחזור לישראל? יצאנו מהארץ באישור בית משפט, בצורה חוקית. כשזה נודע לירון, הוא השתולל, התלונן נגדי במשטרה, ביקש להוציא נגדנו צווים. חששתי שאם אחזור ייקחו לי את הילדה, יעצרו אותי. לכן לא חזרתי. הבנתי שהוא התחיל עם השיגעונות שלו ונזכרתי לאן בעצם אני חוזרת. אלה לא חיים".
עם זאת, במהלך השיחה מודה מרינה כי החליטה לא לשוב ארצה מסיבה נוספת: "ירון גרם ללילך נזקים נפשיים חמורים, הסית אותה נגדי, והייתי חייבת לעצור את זה. הוא לא נתן לי לחיות. בגלל זה לא חזרתי". מנגד, ירון טוען כי גרושתו "היא זו שהסיתה את הילדה נגדי".
מרינה אמנם מצהירה שלא תגיע ארצה, אבל ככל שמתקרב שלב הטיעונים לעונש, שיתקיים בעוד שלושה שבועות, החרדה גוברת. "כבר שנה וחצי, מאז שאמא נעצרה, אני לא ישנה בלילות", היא אומרת. "אחרי שהורשעה היא אמרה לי שהיא היתה מתאבדת מיד, אבל רק בגללי ובגלל לילך היא לא עושה את זה".
הפרקליטות כבר הבהירה לאיזבלה כי אם בתה ונכדתה יחזרו ארצה, היא תבקש להסתפק בעונש מופחת, מאחר שהעוול יתוקן, וכן בשל גילה המבוגר והעובדה שזו העבירה הראשונה בחייה. גם השופט ציין בהכרעת הדין כי מרינה היא "בעלת המאה ובעלת הדעה", ורמז לכך שבכוחה להחזיר את בתה ולהציל אמה.
"ירון לא רוצה באמת לראות את הילדה או לגדל אותה", מסכמת מרינה. "הוא עושה הכל כדי לפגוע בי. אני אהפוך את העולם כדי שהוא ייכנס לכלא ולא אמא שלי". וירון עונה: "אני מוכן לוותר על הכל כדי שהילדה תחזור ארצה, אפילו להתחייב שלא אדרוש עליה משמורת, אף על פי שנחטפה ממני".
מרינה, מה הכי מפחיד אותך?
"שלא אראה את אמא יותר, שהיא תיכנס לכלא ולא תחזיק מעמד".
ירון, מה הכי מפחיד אותך?
"שלא אראה את לילך לעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
