במזל עקרב
ביום הולדתו ה-61 של זהבי, הוא החליט לחשוף: היו לי כמה מפגשים עם השטן, אמו ובני משפחתו. חלמתי, דמיינתי איך אני מחסל אותו. היו לא מעט לילות שכמעט, אני מדגיש – כמעט, עשיתי את דרכי להרצלייה כדי לעשות מבית הרוצח מצבה שחורה
התמזל מזלי ויצא לי להכיר אישית, פנים מול פנים את מי שהיו גדולי הדור הראשון: דוד בן-גוריון, מנחם בגין, יצחק בן-צבי, לוי אשכול, שמחה ארליך, משה סנה, נתן ילין מור, ובכוונה אני מציין את האישים מכל קצות הקשת הפוליטית.
גם את הדור השני של ההנהגה יצא לי להכיר, כמה מקרוב, אחרים פחות. יצחק שמיר, יצחק נבון, שמעון פרס, אריק שרון, משה דיין, מוטה גור, יצחק מודעי, יגאל אלון, רחבעם זאבי, יוסי שריד ואחרים.
ועכשיו הדור השלישי של המנהיגים, אסתפק בשלושת המובילים אהוד אולמרט, אהוד ברק ובנימין נתניהו.
שלושת האחרונים סוחבים כל אחד שני טונות פוזה, טונה אחת של דאווין. הם מלאים מעצמם, תכונת אופי בולטת: אגו-טריפ, מגלומנים, ניצוצות בולטים של שיגעון גדלות, חולים על החיים הטובים, וילות, פנטהאוזים, סיגרים, חליפות פירסט קלאס, קשרים עם מיליארדרים, טיסות לחו"ל מחלקה ראשונה ומטוסים פרטיים.
אני בטוח שבלילה, כשאיש אינו רואה, הם שוכבים על הבטן ומולם על המיטה החשבונות הגלויים והסמויים שלהם בבנקים ברחבי העולם, מחשבים פעם ועוד פעם כמה מיליוני דולרים יש להם, ומחייכים לעצמם חיוך מלא אושר וגאווה.
אני נזכר בערגה בבן-גוריון עם המכנסיים הקצרים עומד על הראש, בפולה אשתו צווחת עלי ברחוב שדרות קרן קיימת למה אני כל היום עומד ומצלם את הבית שלהם, וביענק'לה או באריה אנשי האבטחה המסורים מתים להיפטר ממני ולא יודעים איך, אבל בחיוך.
אני נזכר במנחם בגין שלא סימפטתי אותו עד אותו רגע שקרא לי לצד בשארם א-שיח' ובקול האנושי ביותר בעולם אמר לי שהוא חייב לדחות את הפגישה שלו אתי בעניין הפיצויים לרווקים של שארם (לפני הפינוי) כי אשתו עליזה חולה מאוד והוא חייב לעלות למטוס ולטוס אליה. "אני מתנצל מעומק לבי", אמר באצילות פולנית, הראה לי את גבו ועלה לכבש המטוס.
אני נזכר איך חילצתי את הנשיא נבון בג'יפ שלי כשנתקע במכוניתו המפוארת בחולות המדבר, ומאז מי שהיה ראש יחידת אבטחת אישים במשרד הביטחון לא שוכח לי את זה.
אני נזכר בדיין מבקש ממני בחיוך ממזרי לא לצלם אותו עם הגברת שישב איתה במועדון של מלון תל-אביבי מפואר, וזו לא הייתה אשתו.
נזכר בישיבות עם נתן ילין מור "גרא", מנהיג הלח"י, בימי שישי בבית סוקולוב על חתיכת הרינג וכוסית קוניאק זול. הדגש על "זול".
אני יכול לספר על פגישות עם כל האנשים שהזכרתי, על כל מיני סיפורים משעשעים, עצובים, מביכים, מסעירים, אבל זה לא הזמן.
אני מספר לכם את זה כי עם כל אחד מהאנשים האלו ישבתי או עמדתי בטווח אפס, כמה מהאישים האלו, ולא אנקוב בשמם, על פי דעתי הצנועה עמדו להמיט שואה על מדינת ישראל או עומדים לגרום אסון למדינת ישראל.
בחלק גדול מהפגישות האלו היה תקוע לי בנרתיק החגורה, או בחורף בנרתיק כתף, אקדח – שהחזקתי בו ברישיון (הגנה עצמית). לא עלה בדעתי מעולם, ולו לשבריר שנייה, לקחת את החוק לידיים, לעשות בית דין צדק של אדם אחד, להיות התובע, השופט והמוציא לפועל ולחסל מישהו מאותם אנשים שעמדו מולי או ישבו לצדי.
ובלילה ההוא יצא השטן מבית אמו המכשפה הרעה, מזוין באקדח ובכדורים קטלניים, ועשה את דרכו אל כיכר העיר, במוחו האפל ברכת כמה עובדי שטן, לבו הולם בחוזקה איך בעוד שעות אחדות יהיה גיבורן של עלמות חסודות יראות שמים, יהיה סמלם של מנוולים מוטרפי דעת שבחלומותיהם המתועבים הם שליחי האל, הוא יגאל את עם ישראל מאויביו מבחוץ ומבפנים בעזרת לחיצה על ההדק.
והוא ירה בגב. חיסל.
היו לי כמה מפגשים עם השטן, אמו, בני משפחתו, מעריציו חולי הרוח, בכל מפגש עם השטן בזמן מעצרו או בעת שעתר בעניין כזה או אחר לבית המשפט חלמתי, דמיינתי איך אני מחסל אותו.
היו לא מעט לילות שכמעט, אני מדגיש – כמעט, עשיתי את דרכי להרצלייה כדי לעשות מבית הרוצח וממחסן הנשק שלו בחצר האחורית מצבה שחורה.
מה שעצר אותי הוא אותה שבועה שנשבעתי לעצמי שלא אקח לעולם את החוק לידיים, שלא אבצע לעולם פשעים.
כמה מחוקריו של השטן, כמה משוטרי הליווי שהוצמדו אליו, כמה אנשי שב"כ שהיו בסביבתו סיפרו לי שהייתה להם הרגשה דומה, רצון עז לחנוק את הנבלה ולשמוע את החרחור שלו בעת שהוא נופח את נשמתו החוטאת. איש לא עשה זאת. איש לא ניסה לעשות זאת.
כנראה אנחנו השפויים, כנראה אנחנו אחרוני המאמינים, כנראה בסופו של דבר ננצח – כי אם לא, וגורל הארץ הזו ואנשיה ייפול לידיהם של כל מיני אסקינים, בני גבירים, מרזלים, וייסים, לוינגרים ושאר מירעין בישין, ואם יגיעו – כמו שכבר הגיעו כמה מהם – לעמדות שליטה, לא אוכל לבוא בתלונות למי שמחפש להוציא לעצמו דרכון זר ולחפש לו נחלה אחרת לסיים את חייו בלי להזדקק לכדורי הרגעה בארוחת הבוקר, בארוחת הצהריים ובארוחת
ליגאל עמיר ולתומכיו היו, ישנם ולרוע המזל גם יהיו תומכים רבים. יש להם מעריצים צעירים ובוגרים, יש להם מממנים בארץ ובחו"ל, יש להם אנשי דת בעלי התואר "רב" שתומכים בהם בחשאי ובגלוי.
מערכת אכיפת החוק הדפוקה במדינת ישראל אינה מסוגלת להתמודד אתם ועם עורכי דינם, שעושים בעבורם עבודה נאמנה במקצועיות ובמסירות אין קץ.
מערכת המשפט הדפוקה עוד לא הבינה כנראה את הרעה החולה הזו, ולהקת עמיר והמקורבים לה יוצאים זכאים או בקנסות קלים מכל משפט שהם מובאים אליו.
המערכת כולה חטפה פיק ברכיים ונהייתה כלי שרת לגחמת הרוצח, אחיו וחבריהם: כל אימת שצייצו והגישו בקשות שונות ומשונות לבית המשפט כולם קפצו דום עד שהיה אפשר לפתוח קו תעבורה מאובטח במיוחד עבורם מבית הסוהר לבית המשפט.
כשיגאל היה חרמן אפשרו לו להתייחד, כשיגאל רצה ילד אפשרו לו להזריע, רצה אוכל כשר בהשגחת הבד"ץ או השכפ"ץ או הנפץ, כולם קפצו דום.
להגנת "זכויותיו" של המצחין התגייס צבא מתנדבים מגוון, כמה מהם באו מסביבתו הטבעית של החלאה, אחרים הגיעו ממחוזות רחוקים יותר, המוזיקאי ה"כתום" זילבר כשכיפת משיח לראשו.
עורך הדין, זמר הברים המזרחיים, בעל הטור, ארי "האדום" שמאי; איש הפולסא דנורא אביגדור אסקין; המפגינים המתמידים איתמר בן גביר וברוך "המתנשף" מרזל, והרשימה עוד ארוכה-ארוכה.
הסרט למען שחרור הרוצח פותח את חדשות 10, אחיו של הרוצח מקבל כתבת שער בעיתון "העיר", הקלטת של האליל מהדקות שלאחר הרצח פותחת את כל מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה – פסטיבל הרוצח יגאל עמיר בעיצומו. עוד מעט נעבור לקורבן.
יגאל בן גאולה החל לתכנן את הרצח לדבריו לאחר אוסלו א'. הרוצח שימשיך את דרכו יבצע את זממו כאשר יוחלט על החזרת חלקים מירושלים לשליטת הפלשתינאים, קשה לנחש אם המטרה של הרוצח היהודי הבא תהיה אהוד אולמרט, אולי אהוד ברק או ציפי לבני, זה לא משנה בעצם מה תהיה המטרה, מה שמשנה זה אם הרוצח הבא יצליח כמו הראשון.
שאלה מעניינת היא האם הרוצח הבא יהיה גבר או אישה. שאלה נוספת היא אם אנשי אבטחת האישים יצליחו למנוע את הרצח או את ניסיון הרצח ואם לא ייכנסו להלם ויאפשרו למתנקש הרוצח להמשיך לנשום ולקבל פנסיון ממשלתי חינם פלוס תנאים מופלגים כמו אלו של החלאה עמיר.
בטלוויזיה הטרימבובלרית מנסה לגייס את הציבור לעזרת בעלה, מאות טוקבקיסטים נרתמו למאבק למען ידאל, מסקרים שערכו כמה גופים התברר שבציבור הדתי יש רוב החושב שצריך לאפשר לטינופת להשתתף בברית המילה של בנו (אם ייוולד חי).
גם אני חושב שצריך לאפשר לו להשתתף בברית. ברוח הדברים שהתרחשו עד כה המדינה צריכה גם לממן את הכיבוד, השמירה, התזמורת, המוהל (רצוי שיהיה עם עבר של מועל), ההסעות וגם לתת לרוצח מתנה נאה לכבוד האירוע המשמח.
ללריסה שתצטרך לטפל בפוצי מוצי גוצי חייבים לעזור עם מטפלת צמודה, צריך לספק לה שני שומרי ראש לגירוש החראפאצ'ים שלא יניחו לרך הנולד. מלבד זה, חובה על המדינה לכלכל את יורשו של השרץ (רצוי ברמדיה) וגם להעניק לו את מיטב בגדי האופנה לתינוקות כדי שייראה טוב כשיגיעו כל צלמי העולם להנציח את הלידה של השנה.
אף שזה נראה לי דבילי לחלוטין מקונן בי כל הזמן החשש שלאריסה תמשוך את הלידה עד 27 באוקטובר, ואם זה יקרה, חחחחח – בטוח שהעקרב הקטן יהרוס לשטן ולדוברמנית את החיים, ואנחנו – כמה מילידי 27 באוקטובר – נתדרך אותו בהעברת מסרים באמצעות כוחות מגיים איך לעשות את זה בצורה מושלמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
