מרגלת על עקבים
ואלרי פליים-וילסון, סוכנת הסי-איי-אי ששמה הודלף לעיתונות וגרם לביקורת קשה נגד ממשל בוש, חושפת את הסודות הכמוסים ביותר בספר חדש ושערורייתי
כך מתארת פליים-וילסון, סוכנת חשאית בדימוס מטעם הסי-איי-אי, את אחד השלבים הראשונים בתהליך קבלתה למחלקה המבצעית היוקרתית של ארגון הביון הגדול בעולם. פליים, בת 44, שירתה במשך 20 שנה כסוכנת חשאית מבצעית של הסי-איי-אי, עד שלפני כארבע שנים וחצי הדליפו בכירים בבית הלבן ובמחלקת המדינה את שמה לתקשורת, ובאחת סיכנו את חייה, חיסלו את מבצעיותה ואת הקריירה שלה.
הסיפור של פליים הולם יותר מותחן ריגול פוליטי-צבאי מאשר את החיים האמיתיים והמשעממים לרוב בוושינגטון, בירת ארצות-הברית. האירועים המתוארים בספרה החדש של פליים, Fair Game (המשמעות בתרגום לעברית כפולה: "משחק הגון" הוא התרגום הפשטני, אך כוונת צמד המילים בסלנג היא "מטרה ללעג"), מסמרי שיער.
התסריט הבסיסי מרתק, והוא מתחיל כבר בהצגת הדמויות: פליים, סוכנת חשאית ויפהפייה בלונדינית, מוצבת במדינות רחוקות ועוסקת במבצעים סודיים של הסי-איי-אי, כולל חיפוש נשק גרעיני בעיראק. בן זוגה לחיים ג'ו וילסון, דיפלומט ותיק ומוערך, יוצא בשירות הבית הלבן בשנת 2002 לחקור אם הדיקטטור סדאם חוסיין ניסה לרכוש חומרים להעשרת אורניום במדינה האפריקנית ניז'ר, וחוזר עם תשובה שלילית. הנשיא וסגן הנשיא של אמריקה הגדולה, שרצו להמחיש את החשיבות ביציאה למלחמה בעיראק בשנת 2003, מסתמכים על מודיעין שגוי ומעוותים את הממצאים.
חוזרים בזמן לינואר 2003. במהלך הנאום השנתי על מצב האומה מפנה הנשיא בוש אצבע מאשימה כלפי סדאם חוסיין, ומאשים אותו ברכישת חומרים להעשרת אורניום במדינה באפריקה. חצי שנה לאחר מכן, ביולי 2003, הדיפלומט וילסון מפרסם מאמר חשוב ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "מה שלא מצאתי באפריקה", וחושף את הסתמכות הנשיא בוש על מודיעין מוטעה.
בעקבות ההסתבכות החלו קרבות מרים בין אנשי הממשל לבין אנשי הסי-איי-אי בשאלה מי יקבל עליו את האשמה למידע השגוי שצוין בנאום מצב האומה של הנשיא בוש. בתווך, בין הנאבקים, הודלף שמה של פליים כסוכנת שנשואה לדיפלומט וילסון, שתוקף את הנשיא בוש.
ההדלפה הועברה לעיתונאים הבכירים ביותר בוושינגטון. עיתונאי אחד רמז שעצם ההדלפה של שמה הוא עבירה ביטחונית. עיתון אחר פרסם שווילסון יצא לשליחות בניז'ר רק מפני שהוא בן
החקירה נתקלה בקשיים. ראש הצוות של סגן הנשיא לואיס "סקוטר" ליבי נתפס במתן עדות שקר והועמד לדין. לא על ההדלפה, אלא על החיפוי. העיתונאית ג'ודית מילר סירבה לשתף פעולה, ונשלחה לכמעט ארבעה חודשי מאסר. ליבי שכנראה חש אשמה אישר לה לגלות שהוא המקור, ועקב כך הורשע ונגזרו עליו 30 חודשי מאסר וקנס כספי בסך רבע מיליון דולר. הנשיא בוש בצעד מעורר מחלוקת העניק לו חנינה מיידית מהמאסר. וכל האירועים מתוארים לפרטי פרטים בספרה החדש של פליים.
הספר ראה אור השבוע בארצות-הברית, והוא אולי המוצר הספרותי המוזר ביותר שהופק בבית ההוצאה לאור סיימון אנד שוסטר. מצד אחד נמחקו עמודים שלמים ופסקות על גבי פסקות על-ידי הצנזורה, אבל מנגד זה לא מנע את הפצתו של הספר כפי שהוא, ללא עריכה מחודשת, כשהחלקים המצונזרים מכוסים, והחורים השחורים רבים.
במדינה שבה חופש הביטוי הוא ערך עליו, הראו המחיקות הרבות עד כמה הצליח הספר של פליים להרגיז רבים בארגון הביון. אלא שבארצות-הברית הצנזורה יכולה לשלוט רק על אנשים שעבדו בשירות המדינה ולא על עיתונאים, לכן החלק השני של הספר שכתבה העיתונאית לורה רוזן חושף בעצם הכול.
"כל העובדים של הסי-איי-אי חתומים על הסכם סודיות, המחייב אותם להגיש כתבי יד לאישור לפני הפרסום", מסביר בית ההוצאה לאור בעמוד הראשון בספר. "אנחנו חשבנו שהמחיקות הרבות מוגזמות ופגעו בזכויות חופש הביטוי, אבל לצערנו הערעורים לא התקבלו, והשופט הסכים עם הסי-איי-אי".
כיוון שקריאה רציפה והבנה של התגלגלות המאורעות בחייה של פליים הן כמעט בלתי אפשריות בהתחשב בטקסט המחוק, הוסיפה פליים פרק ארוך שחיברה העיתונאית לורה רוזן, והוא פורס בפני הקוראים את השתלשלות האירועים של הוצאת סוכנת חשאית מן הסתרים לאור הזרקורים.
כאשר התפוצצה הפרשה ופרטים ממנה נחשפו אט אט, סברו רבים בוושינגטון כי לא ייתכן שפליים - יפהפייה ואם לתאומים קטנים - היא באמת סוכנת סמויה. בעל הטור השמרן רוברט נובאק היה הראשון שקיבל את ההדלפה בהקשרה וחשף אותה, ועד היום הוא משוכנע שלא היו לה יותר מאשר סמכויות אנאליסטיות, ולכן חשיפתה לא סיכנה אותה או את הסי-איי-אי. "היא לא היתה מעורבת בפעילות סודית", כתב. "תחת זאת, כל יום היא היתה מגיעה למפקדה הראשית בלאנגלי, ושם עבדה בתחום מניעת הפצת נשק גרעיני".
אולם פליים, למרות מגבלות הצנזורה, הצליחה לכתוב פה ושם פסקות שמעידות בבירור כי במהלך 20 שנות עבודתה בסוכנות היא לא השתעשעה רק באקדחי צעצוע. מתוך 50 אנשים שעברו עמה את ההכשרה הארוכה במתקן הסודי המכונה בספר "החווה", רק שלושה נבחרו לאנשי שטח חסויים. פליים עברה את ההכשרה הסודית ביותר, המורכבת ביותר והארוכה ביותר.
כבר בתפקידה הראשון בכסות של נציגה דיפלומטית זוטרה, היא הוצבה ביוון, ובתוך זמן קצר ויתרה על מעמד דיפלומטי וחזרה הביתה לזמן קצר, לפני שהוצבה במדינה זרה מחדש. כדי לבנות סיפור היגיוני למהלך הזה, הגיעה פליים לארצות הברית ל"חופשה דיפלומטית", וסיפרה למשפחתה סיפור כיסוי כאילו פוטרה מעבודתה הדיפלומטית ביוון ונאלצה לחזור להתגורר עם ההורים.
פליים מספרת כי לא גילתה דבר לאיש, בטח לא לחברים ותיקים מתקופת הקולג'. כל אחד מהם התקדם בקריירה, ורק אחרי 20 שנה כשהתברר שהיא אותה סוכנת חשאית ששמה הודלף, נדהמו החברים מהסיפורים שפברקה כל השנים.
הספר שופע באנקדוטות על עבודת מרגלים אמריקנים. בפרק אחד היא מתארת את החיבה שלה לפעילות שטח. "אנשי התחנה שלי היו מתוסכלים מאוד בשל חוסר היכולת שלנו להגיע לאדם בעל השפעה גדולה, שהיה מושחת מאוד וחשבנו שיש לו קשרים ענפים עם טרוריסטים", כתבה. "באמצעות קצת חיפוש ובדיקה גילינו שהיה לו רומן עם המזכירה הפחדנית שלו, והוא נטש אותה בניגוד לרצונה. חשבנו שזה יכול להיות רעיון טוב להגיע אליה ולנסות לשכנע אותה לעבוד איתנו, ואולי היא תספק מידע בעל ערך או אף תאפשר לנו גישה למשרד. בעבודת בילוש בסיסית גיליתי שהיא הולכת לשיעורי מחול אירובי שלוש פעמים בשבוע בסטודיו מקומי, ועד מהרה מצאתי את עצמי מתעמלת ומזיעה לצדה, ומפתחת עמה יחסי אמון עד שהיא הסכימה לסייע".
אחד החלקים המשעשעים ביותר בספר הוא תיאוריה של פליים כיצד היא מתמרנת בין משימות האמהות השגרתיות לפעולות ריגול, המצריכות ריכוז ותשומת לב. אמא מרגלת המדלגת ללא הרף בין חיי המשפחה לקריירה תובענית, שמחייבת נסיעות לימים ואף לשבועות מחוץ לבית.
בשנת 2000, אחרי שפליים ילדה תאומים, היא החליטה לחזור לעבודה במשרה חלקית. בספר היא מרבה להתבדח על "חלקיותה" של המשרה. התפקיד שלה היה להשתתף בצוות שהמשיך לחפש מודיעין על הימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק.
"כשהייתי צריכה להתמודד עם מצבים מבצעיים דחופים", היא מספרת, "לפעמים לא היתה לי ברירה אלא להביא את התאומים למשרד בשבת. במקביל לקבלת החלטות על סכום הכסף שיש להציע לנכס מודיעיני פוטנציאלי, דחפתי לידיה של בתי צבעים כדי שתמשיך לשבת בשקט מתחת לשולחן במשרד ולצייר. זה בהחלט היה מוזר, אבל גם מצחיק. רוב הנשים שעבדו במקביל אליי הסכימו שכולנו צריכות שתהיה לנו 'רעיה' שתטפל בצדדים האדמיניסטרטיביים של החיים, בזמן שאנחנו מתרכזות בביצוע העבודה".
"אחת הנשים שיצאה עמי לנסיעות ארוכות היתה גם היא אם צעירה שעבדה במשרה חלקית", ממשיכה פליים בסיפורה. "אבל בניגוד אליי, היא חששה מהתדמית שלה בקרב העמיתים הגבריים ועבדה שעות ארוכות. בשעות הרבות, ההמתנות הרבות למטוסים בנמלי תעופה זרים, נהגנו להתפעל כיצד הסי-איי-אי השתנה וכבר אינו אותו 'מועדון לגברים בלבד'".
ואנקדוטה נוספת: "פעם אחת לפני יציאה לנסיעה למזרח התיכון כדי לפגוש איש שירות חשאי של מדינה ידידותית, עטפתי לקטנים מתנות חמודות מטופשות ממני, כדי שהם יפתחו אותן בהיעדרי. השארתי פתקים רבים לאמא שלי עם הנחיות איזה ספרים לקרוא לילדים".
הקריאה בספר המחוק מסובכת מעט, אולי גם כי פליים חיברה אותו בעצמה, ללא סיוע של סופר צללים. כדי להבין באמת את הסיפור ומה עברה פליים בשנים האחרונות בקריירת הסי-איי-אי המזהירה, רצוי לקפוץ קודם היישר לחלק שכתבה העיתונאית רוזן.
בסופו של דבר, אחרי שמתגברים על הקשיים בקריאה, הספר של פליים הוא חוברת הדרכה נדירה למסדרונות הכוח והיוקרה של הבירה החשובה ביותר בעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
