זוכר את הלחץ
נוב' 1995. אייל גפן נקרא להנחות את העצרת. צ'יץ' מבקש: תטריף אותם. אחרי שעתיים הכל נגמר
בבחירות 92' עבדתי מול יצחק רבין ז"ל ימים ושעות, ואתמול כשראיתי אותו לכמה רגעים בטלוויזיה, מחפש את המילים, רציתי לקום ולעזור לו למצוא כמו פעם, ופתאום הבנתי שגם אז וגם היום הוא לא היה צריך עזרה למצוא את המילים, אנחנו היינו צריכים עזרה להבין אותן .
במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, בא יצחק רבין לכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, להשתתף בעצרת המונים תחת הסיסמה "כן לשלום - לא לאלימות". הוא נורה בדרכו למכוניתו בידי רוצח יהודי. נפל בחלקי כבוד ענק להנחות את העצרת הזאת.
כמעט חצות. אני עומד בקור מקפיא של מינוס 13 מעלות על גשר ואצ'י בבודפשט, ארוז בתוך חליפת שלושה חלקים עם שיער קש שצבוע בלונד בוהק וסיגר ריחני תקוע לי בפה. הקור מכווץ כל מה שבחוץ. אורות העיר נראים כמו מתוך סצנה בסרט עתידני, המולה גדולה מסביב, תאורה ומצלמות, אנשים מכורבלים במעילים כבדים וכולם לא מפסיקים לדבר בשפה מתגלגלת. אם מסתמנת אפשרות להבין חצי מילה אתה לא רוצה, אתה רק רוצה להיות עכשיו מונח בתוך מיטה חמה במלון ולחשוב על בחורות עם שדיים גדולים.
הטלפון הנייד צלצל ומעבר לקו דיבר אלי גד אורון, מבקש לבדוק מתי אני חוזר. שאלתי במה מדובר והוא אמר לי שבסוף השבוע מתקיימת עצרת גדולה בכיכר המדינה נגד אלימות, והוא רוצה שאני אנחה את העצרת. אמרתי לו שאני חוזר ביום חמישי וזה נראה לי קצת צפוף. הוא אמר יהיה בסדר. גדי תמיד אומר 'יהיה בסדר' ותמיד בסדר.
השמיים אפורים כמו לפני בריאה, מתוכם זולגים פתיתי שלג לבן. מצלמים סרט לאיטונג. אני לא מאמין שיכול להיות קור כזה. בתוך לימוזינה שחורה יושבת במושב האחורי קריסטינה, נערת זוהר הונגריה, שלא מפסיקה לדבר אלי בהונגרית. אני מנסה להסביר לה בתנועת ידיים שאין
הבמאי החליט שאני חייב לחמצן את השיער. ככה זה במאים, הכי חשוב להם זה לחמצן את השיער. אחרי מסע שמרט לי כל עצב הצליחה בטי לחמצן לי את השיער ולקראת הסוף היא הצליחה להגיעה עד עומק המוח. הסתכלתי במראה ונראיתי כמו זלמן שושי בימיו הפחות טובים.
השחר מתחיל להפציע מעל הבתים של בודה. אני אוחז את העיניים לעוד כמה רגעים ונעלם לתוך חמוקיה של קריסטינה. כן, נקשרו קשרים מאד טובים במהלך הלילה, שום דבר חס וחלילה מעבר לחיבה ישראלית לא מחייבת.
השעה חמש וחצי בבוקר. נחתנו בארץ, כולנו מקומטים מעייפות. משהו בשעות האלה מפרק אותך לחתיכות. נסעתי הביתה לישון כי באחת בצהריים נקבעה לי פגישה אצל צ'יץ במשרד לעדכונים ותאומים, צ'יץ ואיזה פרידמן אחד אירגנו את העצרת.
"תראה איך אתה נראה", צווח עלי צ'יץ, "כמו קוקסינל הולנדי. אתה לא עולה ככה לבמה להנחות את הערב".
"מה יש לך נגד איך שאני נראה?"
"עם השערות האלה אתה נראה כמו הומו".
"מה יש לך נגד הומואים?'
"יש לי, ועוד איך יש לי". גדי התפוצץ מצחוק.
קיבלתי את רשימת המשתתפים ונסענו לכיכר לראות ולהבין מי נגד מי. השעה כבר שלוש בצהריים, ואם חשבתי לעשות משהו עם השיער מתחיל להיות מאוחר. אני חייב לזוז ולמצוא איזה מספרה שתחזיר לי את הצבע הטבעי.
"אתה לא זז לאף מקום", צווח צ'יץ, "תזוז אחרי שנגמור".
"אחרי שנגמור יהיה סגור".
"אל תדאג".
יום שישי, השעה חמש וחצי, כל המספרות סגורות כמו ביום כיפור. אני נעמד מול הראי בבית ומסתכל על עצמי. זה באמת נראה כמו בדיחה, אני חייב לעשות עם עצמי משהו, אני צריך למצוא מישהו שיצבע לי את השערות לשחור.
שבת, בשעה שמונה וחצי בבוקר, נסעתי לרחוב יפת לאזור הערבי לבדוק אולי יש מספרה פתוחה, בתחילת העלייה ממוקמת מספרה עזמי, מספרת נשים שכונתית, בתוכה ישבו שתי נשים מבוגרות תחת מייבש שיער. זמרת ערביה יבבה שיר מתוך טייפ קסטות. ביקשתי מהגברת לבדוק אם היא יכולה לצבוע לי את השיער לשחור ולספר אותי, היא השפילה עיניים וסימנה לי עם הראש. הסתכלתי מסביב הנשים האחרות כאילו לא הבחינו בי, בפעם האחרונה שנכנס גבר למספרה הזאת כדי לצבוע ולהסתפר היתה כנראה עוד הרבה לפני מלחמת השחרור.
אחרי שעתיים בלתי אפשריות הסתיימה הפרשה. הסתכלתי בראי ועיני חשכו השערות דמו לשערות של זנב סוס ערבי, שחור כמו הלילה. הכל נמשך לאחור ונראה כמו בארט צרפתי. מה עכשיו, יש לי בעוד כמה שעות עצרת על הראש.
ניסיתי בבית כל מיני ואריאציות עם מברשת ברזל, אבל היכולת היצירתית לא הובילה אותי לשום מקום. לבשתי שחור כי שחור מרזה, ונסעתי עם הקטנוע לכיכר. כשעליתי לבמה צעק לי מאוהל החפ"ק של המשטרה גבי לסט: "גפן, מי ישב לך על הראש?"
צ'יץ הסתובב כמו אריה רעב בכלוב, הוא נעמד שעון עם הידיים על המעקה, הסתכל על הכיכר ושאג: "אני רוצה לראות פה 200 אלף איש. לא איש אחד פחות".
השעה שבע וחצי, הכיכר מתפוצצת מאנשים. מאות שלטים, הרבה צבע. נעמדתי קרוב למעקה וכמעט נחנקתי מהתרגשות, יש משהו סוחף וחונק מדמעות להסתכל בימים ההם שהיו ימי הסתה מטורפים בעשרות אלפי אנשים מביטים לבמה, וכולם רוצים שלום ושקט ובלי אלימות.
גדי ניגש אלי ואמר לי: "רבין מגיע עוד חמש דקות, כמו שהוא מגיע אתה קורא לו ולפרס לבמה".
צ'יץ תפס אותי ביד רגע לפני שעליתי, הוא חפן לי את היד ועצר לי את הדם "תטריף לי את האנשים, שיצווחו, שיקרע להם הגרון, הכל תלוי בך".
שעתיים אחרי, שום דבר לא היה תלוי באף אחד.
שעתיים אחרי הכל נסוג אל מעבר להרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
