השטן לובש קסטרו
הניסיון של חברת קסטרו לחבר עיתונאים ומאגניבות תל אביבית לקמפיין של מותג כל ישראלי מריח משנות התשעים. אגב, לגבי האנשים החביבים בתמונה, אין לנו מושג מי מכיר אותם מחוץ לתל אביב, אבל אם מישהו מהדרום מזהה אותם, שלחו מייל, הא? בכל אופן, קפצנו לסט הצילומים
הקיץ שעבר היה נקודת שיא בשנאת כל מה שמריח מתל אביב. הפליטים מהצפון הגיעו לנום בעיר, ובמקביל טינפו על הנייטיבז, אנשים איומים, שכל היום יושבים בבתי קפה, מזריקים אספרסו ומסניפים סושי. כל שנאת החינם ההיא אינה טובה יותר או פחות מקלישאת "תל אביב – העיר הגדולה". ב-2007, הניסיון למתג את תל אביב ככזו מריח ממאמץ, שלא לדבר על הצחנה המדכאת שעולה מהרעיון כי עדיין הדרך להגיע לארנק הפריפריאלי עוברת דרך רחוב שינקין.
אך הנקודה שבאמת העיפה לנו את הלסת בהקשר זה הינו הניסיון האסטרטגי המשונה להציג עיתונאים כפרזנטורים. יתרה מזאת, להציגם כאייקוני תרבות לחים מסקס אפיל. ברור. כולנו יודעים איזה מקצוע זוהר הוא עיתונות. כולם לובשים בגדי מעצבים, מרוויחים משכורות עתק, אוכלים שלוש פעמים בשבוע ב"מול ים" ובין לבין גם מזדיינים בשירותים וטסים לטוקיו לסופשבוע (העניים סתם טסים לפריז).
אין דרך נעימה לומר זאת: בשנים האחרונות העיתונות התרוקנה: לא רק מחלק מכוכביה האמיתיים (בטלוויזיה, כולם יודעים, עושים יותר כסף), אלא גם מנכסיה המיתולוגיים. היא אינה משמשת יותר כסמל סטטוס או סקסיות, אלא יותר כצניחת רחם. כשאנשים אומרים "אני לא רוצה להיות במקצוע הזה בגיל 30", זה אינו משפט המבשר טובות. מקצוע האכזרי למזדקנים בו הוא גם מקצוע שמתאכזר לצעירים. וקשה להאמין כי בפריפריה מישהו עוד מסתכל על עיתונאי ואומר "וואו, תנו לי קצת מזה". בעידן כוכב נולד, ישיבה מול מחשב לא ממש הולכת עם הפונינט. הוא נכנס לעיניים.
העסק מסתבך כשנותנים את הדעת לשמות המצטלמים שבחרו שמה, בקסטרו. החברה לא בחרה להיצמד לפרזנטורית אחת, אלא לחלק את תפקידי הקמפיין בין דוגמנים מקצועניים (בקומוניקט נכתב על מגוון ממתקים לטיניים אלמוניים, דוגמת חואן אנדרס, קאת'י קרופה ועוד) ומספר פיגורות - מי פחות ומי יותר : איתמר בן כנען – איש שמיתג את עצמו כאושייה תל אביבית, מקבועי מסעדת הקנטינה ועורך התרבות בעיתון העיר; רעייתו, הצלמת האלגנטית אולה, עומר גרשון – אייקון תל אביבי ויחצ"ן רב תחומי; שדרן הרדיו והעיתונאי גון בן ארי, והעיתונאי ואיש התרבות איתי מאוטנר (שאגב, מתחזק גם טור תרבות באתר זה). כולם, בלי יוצא מן הכלל, טיפוסים מודעים לאופנה. לכולם, כך נראה, אין קסטרו בארון הפרטי.
אב"כ (איתמר בן כנען) הוא באמת טיפוס ששווה קמפיין. הפאנל שהוא מנהל בקנטינה, פלוס יוזמתו להחייאת הכנעניות ובנות ישראל (באמצעות צילומיה האירוטיים להפליא של רעייתו), הם רק חלק ממגוון הפעילויות שהוא מנהל. ועדיין – מהו טיב הקשר בין אב"כ הנון קונפורמיסט למותג השמרני הזה? ומה למאוטנר הקולי ולבגדים שילבשו בקריית שמונה? או לגרשון, איקונה תל אביבית שמחה, ולחולצה שתלבש או לאו על ידי נערה בת 17 בקריית מלאכי? ויותר מכך: מהי המשמעות של אנשים אלו - החביבים ומוכרים במרחב התל אביבי - מחוץ לגבולות הגזרה הזו?
בצילומים שהתקיימו לפנות בוקר הסבירה למצלמה יפעת קרני, סמנכ"לית השיווק של קסטרו, כי "בחרנו לשלב אושיות תל אביביות בקמפיין כי הן חלק מההתרחשות של העיר המרתקת הזו. הם מאוד מחוברים לחוויית האמנות, האופנה והתרבות. הם מביאים לכאן גוד וייבז ואת הסצנה התל אביבית".
למרות כל זאת, ייאמר לזכותה של החבורה המצוינת לעיל שרובם הכמעט מוחלט (מלבד גון בן ארי, אליו לא נחשפנו. כותב טוב, אגב) מקפידה על עיצוב לוק מובחן בחיי היומיום. אפשר להתווכח לגבי האיכויות של אותו לוק, אבל לא לגבי העובדה שאלה אנשים מודעים אופנתית, לפעמים עד כדי אובססיה. מצד שני, מכאן ועד הובלת קמפיין הדרך ארוכה. לאללה.
על כל פנים, צלם הווידאו העייף שלנו (כן, ברור שכל קמפיין תל אביבי מאגניב יצולם באחת בלילה) קפץ לבנג'מין סיגל בתל אביב כדי לבדוק את העניין מקרוב. את התוצאות תוכלו לראות בכתבת הווידאו שלפניכם.
ואגב, הערה לסיום – אם אתם כאלה תל אביבים מאגניבים, איך מצאתם את עצמכם מצלמים קמפיין בבנג'מין סיגל? מה קרה, ביועזר לא רצו לדבר איתכם? הבראסרי היה תפוס? בקנטינה לא היו עושים ג'סטה לאב"כ? בקיצור, בחירה של חבר'ה מקריית גת. לא חראם?
צילום: אלירן חיאט. עריכה: שלומית חביב
נא להמתין לטעינת התגובות
