שטן מתוכנן
בן כספית חושב שיגאל עמיר תכנן תוכנית שטנית כיצד יעשה את דרכו בחזרה לחיק הישראליות
מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב דודי כהן, הטיל אתמול פצצה בכנס פורום הפיקוד הבכיר של המשטרה במרכז רבין. הוא סיפר ששאל כמה ממשתתפי הכנס, לפני הפתיחה, "איפה כל אחד מהם היה בליל הרצח". כהן עצמו היה מפקד ימ"ר תל-אביב ונכח בחדר החקירות של המפלצת. כל ישראלי באשר הוא זוכר איפה היה ומה עשה באותם רגעים ארורים. את תחושת החידלון, הקבס, העצב.
רבים מאיתנו בכו, רבים זעמו, רבים נתפסו לבהלה קיומית או סתם נקלעו לסערת רגשות. גם אלה שלא תמכו ברבין, גם אלה ששנאו אותו, גם אלה שייחלו למפלתו היו נסערים באותו לילה. רק איש אחד היה שקול, רגוע, קר רוח, מתוכנת ונתון בשלווה סטואית.
לאיש הזה, אם אפשר לכנותו ככה, קוראים יגאל עמיר. ראו את זה היטב בסרט הוידיאו ששחרר המפכ"ל אתמול מול פניה הנדהמות של היתומה. איך הוא מכתיב בשלווה את פרטי המעשה, איך הוא יושב בחדר החקירות, האיש הכי רגוע בחדר, לא מוטרד משום דבר, לא מתרגש, יודע בדיוק מה עשה, למה עשה, איך עשה.
הוא ידע, באותם רגעים שחורים לפני 12 שנה, בדיוק מה יקרה כאן. הוא תכנן את הכל מראש. תוכנית עבודה מפורטת, שטנית, מדויקת. הוא ידע שאחרי השנים הראשונות ישקע האבק, יצוצו הספקות, תחל חרושת שמועות וקומבינות קונספירציה ואחר כך, לאט לאט, בתחכום ובכישרון בלתי מבוטל, הוא יעשה את דרכו בחזרה אל חיק הישראליות. קודם באה לריסה, עכשיו אריאל זילבר, מחר מי יודע.
עוד מעט יהיה כאן ילד קטן, שלא חטא ולא פשע, ילד שבסך הכל רוצה לראות את אבא שלו. נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן, אבל במקרה שלנו השטן הוא אבא של הילד הקטן, והוא ניסה לקטול ביריות אקדח את מה שבראנו כאן. נכון לעכשיו יכול להיות שהוא הצליח.
תראו את אמריקה. ערש זכויות האדם, מבצר הדמוקרטיה. ראו מה
מבחינת האמריקנים, פולארד עשה מעשה שלא ייעשה, עבר קו אדום שאסור לעבור, פגע פגיעה חמורה בברית שכרתו יהודי ארצות-הברית עם מדינתם והוא צריך לשלם את המחיר עד הפרוטה האחרונה. אני מאלה שסבורים שהאמריקנים מפגינים במקרה הזה תכונות מפלצתיות. מצד שני, אי אפשר שלא להתפעל מהדרך הנחרצת שבה הם קובעים תג מחיר, מציבים רף ושומרים עליו. כך נוהגת אומה תאבת חיים. כך לא נוהגים אנחנו.
נשיא צרפת ניקולא סרקוזי אמר אתמול לאהוד אולמרט שהקמת ישראל היא "הנס של המאה ה-20". צודק. נסיבות הקמתה של המדינה הזו, כנגד כל הסיכויים, אחרי 2000 שנות גלות, שישה מיליוני נרצחים ושבעה צבאות ערב על הגדרות, עם אוכלוסייה בת 600 אלף פליטים מפוחדים וכמה רובים - הן הרבה יותר מנס.
הווייתה של מדינת ישראל היא נס בפני עצמו. מבנה רב סתירות וניגודים, עם כשל פנימי לוגי, עם דמוקרטיה ויהדות בכפיפה אחת, עם ערבים ויהודים, עם כל כך הרבה שבטים וניגודים שצריך אלף ואחד נסים כדי לשמור על זה.
מעל כל המבוקה הזו מרחף עיקרון בסיסי אחד: הדמוקרטיה. שלטון הרוב והכנסת כריבון. מי שבא ויורה בגבו של ראש הממשלה כדי לעצור תהליך מדיני, בשמו של ציווי משיחי או אלוהי או דתי, מפרק את המבנה שלנו כאן לגורמים.
מי שעושה את זה בדם קר, בחישוב מבוקר, בחיוך שטני ובתחושת שליחות נבואית, דינו אחד ויחיד: מוות במקרה הטוב, או מאסר בתנאים מגבילים עד סוף ימי חייו. זה מה שהיה קורה במדינה מתוקנת, אבל ישראל, כבר אמרנו, היא הרבה דברים. מתוקנת היא לא.
יגאל עמיר כבר לא לבד. הקומקום הזה, ששרק לפני 12 שנה, הופך לנגד עינינו לקטר. מי שלא הרג אותו כשהיה קטן, ניצב עכשיו לעומתו חסר אונים, כשהוא גדל. תעשיית רה-לגיטימציה מתוחכמת פועלת לנגד עינינו ובהקשר הזה צריך הימין הישראלי, דווקא הימין, לקום ולעצור את השיגעון.
על הרקע הזה בולטים דבריו של ח"כ בני אלון, הקורא לציבור הדתי להדיר רגליו ממשנתו, תורתו וחנינתו של הרוצח הזה. ראש ממשלה ישראלי לא רוצחים, גם אם לא מסכימים עם מהלכיו המדיניים. לא כשהוא מחזיר שטחים, לא כשהוא כובש אותם. רבין עשה גם את זה וגם את זה. כשזה לא מצא חן בעיניו של יגאל עמיר ושולחיו, שילם בחייו.
עכשיו, בכל פעם שתעלה השאלה אם ניתן וצריך אי פעם לשחרר אותו, צריכים כולנו לענות תשובה אחת. אותה תשובה שענה יגאל עמיר לשאלתו של סגן-ניצב מוטי נפתלי בליל הרצח, כאשר נשאל אם הוא מתחרט על מעשהו. "חס ושלום".
לא לשחרר אותו לעולם, לא לשחרר אותו לברית המילה, לא לבר-המצווה, לא לשום מקום. גם לא לראיין אותו, ואולי גם להפסיק לראיין את המוטציה שהתחתנה איתו, ואם אפשר, אז גם לא לשמוע יותר שום דבר מאריאל זילבר. לא את השירים, ולא את השטויות. למה? כי גם למדינת ישראל צריך להיות קו אדום בולט, בוהק, כזה שלא חוצים בשום מקרה, אף פעם. מי שחצה, ביודעין ובדם קר, צריך לשלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
