שתי מדינות פלשתיניות
יותר מדי זמן השלינו את עצמנו. הגיעה העת להקשיב לפלשתינאים ואפילו להאמין להם
כדאי להקשיב לו. יותר מדי זמן השלינו את עצמנו שהערבים אינם מתכוונים למה שהם אומרים. שזה נועד לצורכי תעמולה. לצורכי משא ומתן. שהם רוצים רק "זכות" ולא "שיבה". התווכחנו עם עצמנו על פירושי רש"י למיניהם, ורק דבר אחד סירבנו לעשות: להקשיב להם.
נכון, פה ושם היו סימנים מעודדים של התפכחות. אפילו הסכם ז'נבה הוא התפתחות חיובית, שהיה בו ויתור ממשי, כמעט מלא, על דרישת השיבה. בוודאי בהסכם אילון-נוסייבה, שהיה בו ויתור מלא על הדרישה ההזויה הזאת. אלא שהמנהיגות הפלשתינית אף פעם לא אימצה את ההסכמים הללו.
היה רגע מבחן. זה היה כאשר קלינטון הניח את המתווה שלו על השולחן. לערפאת היה גיבוי מלא מהעולם הערבי. השגריר הסעודי בוושינגטון באותם ימים בנדר בן-סולטן אפילו אמר לו שסירוב יהיה בגדר "פשע נגד העם הפלשתיני". ערפאת ביצע את הפשע. כל מה שקרה מאז, הסבל הפלשתיני והישראלי, על ראשו של ערפאת.
רוב הישראלים מוכנים לוויתורים קשים וכואבים. הם מבינים שמי שמתנגד ל"זכות שיבה" פלשתינית לצפת, אינו יכול להתעקש על "זכות שיבה" יהודית לתוככי חברון. אפילו על שכונות ערביות בירושלים יש רבים שמוכנים לוותר. אבל כדי להגיע להסדר יש צורך בדבר אחד: נכונות לשתי מדינות. רק אחת פלשתינית. מי שמתעקש על "זכות השיבה" מתכוון לשתיים, לא לשלום.
הדברים של השר אביגדור ליברמן על כך שאלה שמלשינים על ישראלים בחו"ל הם קאפו, עוררו מהומה רבתי. זה יפה מצד כל המגיבים האנינים שאוזנם הרגישה אינה מסוגלת לשמוע השוואות כאלה, והם דורשים עשיית דין ושפטים בדובר.
אלא שמי שחתום על השוואות כאלה, בין ישראל לנאצים, הם בדיוק אלה שליברמן דיבר עליהם. הם משווים את פעולות ישראל לפעולות הנאצים. אברום בורג, המתון שבהם, טען לא מזמן שישראל של היום משולה לגרמניה שלפני
מותר וצריך לבקר את ליברמן. אבל לפני ההתנפלות עליו כדאי שיהיה דין אחד. אם למרצים שמקבלים את שכרם על חשבון משלמי המסים מותר להפיץ עלילות דם ולהפוך את ישראל לנאצית, אז לא ברור על מה ולמה ההתרגשות מליברמן.
למחרת יום העצמאות פרסמתי מאמר, "מעצמאות להתאבדות", נגד מימון ציבורי לסרט בעל נימה אנטישמית. זה יצר סערה זוטא, שבסופה החליטה קרן יהושע רבינוביץ' לשלול את התמיכה מאותו סרט. הח"מ, כצפוי, לגמרי כצפוי, הפך למקארתיסט מסוכן. התרגלתי.
אלא שלא תם ולא נשלם. הבעיה איננה עם סרט ספציפי. הבעיה היא במה שקורה בקרנות התרבות של מדינת ישראל-לפחות אלה שתקציבן, בחלקו או במלואו, הוא תקציב ציבורי. השאלה איננה אם לאשר סרט אנטי-ציוני. אני דווקא בעד. כן, גם בעד סרטים שהם לא רק ביקורתיים כלפי המדינה, אלא אפילו ממש אנטי-ציוניים. נכון, יש וצריך להיות גבול. כך, למשל, סרט אנטישמי אינו זכאי לשום תמיכה, ולעזאזל חופש הביטוי. ונכון שיש חפיפה מסוימת, ולא קטנה, בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. ולמרות זאת, אסור למנוע תמיכה בסרטים אנטי-ציונים.
עכשיו נעשה אתנחתא קטנה. נניח, רק נניח, שבשם חופש הביטוי והיצירה היתה קרן ישראלית מעניקה תמיכה לסרט המגלה אמפתיה לרוצח הסדרתי ברוך גולדשטיין. אפשר להניח שהיתה קמה כאן מהומה. וטוב שכך. אלא שיש בעיה. כאשר יש ביקורת על מימון ציבורי לסרט המגלה, נניח, אהדה לארכי-רוצח פלשתיני-המהומה הפוכה. מצד אותם אנשים. הם בעד רצחנות וגזענות. ובתנאי שהרצחנות היא פלשתינית והגזענות אנטישמית. הם הרי בעד "חופש הביטוי".
כל האמור עד כאן איננו בתחום התיאוריה. זה קורה וממשיך לקרות בישראל. המשך, אם זה יהיה אפשרי, בוא יבוא. עם פרטים ונתונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
