ואלה הכותרות
יוני סמאש הוא הפספוס הכי גדול של גלי צה"ל. זה לא אנחנו אומרים, זה דר' אבשלום קור אומר. מסמך
מצד אחד, הגלגל הקוסמי של חיי יכול סוף סוף לסמן לו "וי", או במקרה של קור, איזו ו"ו החיבור. מנגד, הסיפור על איך לא התקבלתי לגלי צה"ל כבר באמת התנפח אצלי בראש לממדים של אפוס טראגי. במרכזו הפרוטגוניסט הצעיר י' מירושלים: הלה, תיכוניסט ארוך שיער במגפי צבא (בלי שרוכים,( הגיע למיונים לקד"צ חמוש בתוכנית שבועית ברדיו אזורי מחורבן ובאטיטיוד של כוכב רוק. לרגע הזה הוא חיכה. הדרך להיות הווארד סטרן הישראלי מתחילה כאן ועכשיו. מעמדך ככוכב הנוצץ של התחנה אכן "מוטל בספק," טל ברמן היקר (אות כניסה: צחוק מרושע מתגלגל, אך עם זאת גם רדיופוני ומלטף.(
אחרי שדילגתי כאיילה שלוחה מעל לשלב הידע האישי, ומבחן הקול, ומבחן הקול השני בחסות דן כנר, הגיע הזימון הנכסף לראיון האישי בפני הוועדה מעוררת היראה. החלטתי מראש שאני לא רואה אף אחד ממטר. כאשר כיתת היורים שאלה בהתרסה על המגפיים שלי, הנחתי אותם בשלווה על השולחן. העניין כאן הוא לא פאקינג נעליים. אני נושם רדיו ועיתונות מגיל כלומעשרה. זה מה שאני רוצה לעשות. הגעתי הביתה, עכשיו רק תודיעו למי שצריך שאני כאן. דיס איז מיי דסטיני.
ואז קיבלתי תשובה שלילית. בדואר.
הסתפקתי בשירות מלא ביחידת הקישור לכוחות הזרים. ליוויתי משלחות צבאיות לירדן, שחררתי ישראלים מטומטמים שנתפסו עם כדור רובה בודד בבגאז' בדרך לקזינו בטאבה, ובעיקר סבלתי מהאנגאובר אחרי לילות של שתייה פרועה עם קצינים פיג'יאנים בפאבים מצועצעים להחריד באילת.
גם בלי הגב של חבורת שלונסקי באולימפוס היפואי שלה, המשכתי לשדר בשם בדוי בחופשות וכתבתי בעיתון תחת שם העט "יוני פן" (כמו "פיטר" בניגוד ל"אלכס"). כשהשתחררתי חזרתי לרדיו. התקדמתי בעיתון. תחושות קיפוח בואכה רצון עז לנקמה שככו, ואפילו העוול ההיסטורי עומעם במעט: הפכתי למבקר הטלוויזיה בתוכנית "בילוי היום" למשך שנה וחצי, כולל מחמאות ממולי שפירא. ועדיין, כמו איזה ילד מוכה, כשנשאלתי לרצוני הכמוס בפרויקט הזה התשובה היתה ישירה וחדה: "גלי צה"ל, השעה כך וכך. באולפן יוני סמאש עם החדשות".
המהדורה שהוקצתה לי היא באמצע הלילה, כך שפאשלות ווקאליות, אם יהיו, יישמעו רק על-ידי נהגי מונית בעלי אוזן חדה ואינסומניאקים עם חיבה לאקטואליה רכה. הטירונות הקצרה שלי עוברת בשתי תחנות כוח: הראשונה, כאמור, היא הד"ר קור, שדוחס עבורי 60 שעות של הגייה, דקדוק ולשון עברית המועברות לקד"צניקים לשיעור בן שעה וחצי. כשהוא נכנס לתחנה הוא מציג אותי בלבביות לכל הבניין, ועושה זאת אגב תהיית "סליחה, פה זה רדיו?", כשהוא נכנס לכל חדר וחדר. נדמה לי שזה מצחיק אותו בכל פעם מחדש. מלבד כמה שגיאות
התחנה השנייה היא נעמי רביע, כדור אנרגיה המשמש כראש מחלקת הקריינים בתחנה. איתה אני שוקד על דיקציה. עצותיה פשוטות וחשובות: קרא את הטקסט בלב. הבן אותו. סמן לעצמך איך משפט מתנגן, גלה מוקשים מילוליים. עכשיו קרא בקול. לאט. י-ו-ת-ר ל-א-ט. יופי. תזכור, מיקרופון דולק מוריד אוטומטית עשר נקודות איי קיו. אל תשתתק, אל תשתהה, אל תצחק. זהו, בעצם. תהיה בחדר החדשות שעה לפני הזמן.
אני מפנים את הכול בדרך החוצה, חולף במורד המדרגות בחיילת נמרצת שעושה ספונג'ה. עול העולם מכביד על כתפיה. רק אז זה מכה בי: עם כל ההילה, המקום הזה הוא בסיס צבאי. מיטות צרפתיות, אבקת הלבנה, חדר נהגים, מרכזנית אנטיפתית עם חשק לעזור לך בערך כמו חשק לקפוץ לאקווריום של כרישים, כרזה שטוענת שמשהו "בפקודה"! וריח של עוף סינתטי מחדר האוכל. כמעט שכחתי כמה זה מבאס.
בכל אופן, את המהדורה של השעה אחת בלילה אני כבר שומע בדרך. הידיעה הראשית מתייחסת לאדון נתניהו, שפלט הצהרה מטופשת לגמרי בנוגע לאיזו תקיפה שבכלל לא היתה במדינה ששמה ממש לא מתחרז עם "ברוריה". חובה להשתמש במילת הקוד "לכאורה". אחר כך יש עוד ידיעה ביטחונית. תוצאות מהצ'מפיונס ליג. "פ-נר-בח-צ'ה". במלרע.
הבייביסיטר שלי הוא דניאל רנודי, כתב התחנה בירושלים ועורך חדשות הלילה. ממקום מושבו בדסק המואר בניאון, ליד מחשב שמחובר לסוכנויות הידיעות, הוא מוסר לי את תוכן המהדורה בחיוך גדול. מפרט, מייעץ, מסביר, מציע אייס טי לגרון היבש. השעון הגדול מראה שיש לי כחצי שעה לשנן, והיא עוברת מהר יותר משתצליחו לומר "אהוד גרף סמל מין." תזכור: "אחרונות" עם חטף-פתח. "בריטים" במלרע.
דקתיים לשעת השי"ן ואנחנו מתקדמים לאולפן. רנודי שואל אם ארצה שהוא יישאר. אני מודה שכן. מרכיב אוזניות, מסדר את הדפים, נושם עמוק. הנה האות המוכר. אם לא תדבר, אף אחד לא ידבר. אני מדליק מיקרופון, מתרכז בכל אות. "גלי צה"ל, השעה שתיים"...
האמת? לא זוכר כלום. דקתיים וחצי של שירות פעיל עברו כמו טיל. היו כמה לפסוסים קלים, אבל הדאגה העיקרית שלי היתה שהרעד האדיר בידיי גורם לרשרוש בדפים שמוציא את המשדר מאיפוס. אבל לא. התחזית – ירידה קלה בטמפרטורות, ועד כאן מחדר החדשות (פאוזה מדודה) של גלי צה"ל. בקונטרול כבר מוחאים לי כפיים. הנה מסיבת השחרור שלי.
אז הנה. מספר אישי חמש-שתיים-משהו-משהו עם שלוש-בסוף קיבל את מבוקשו. קריין מן המניין ברחוב יהודה הימית. אה, ולחברי אותה ועדה שפסלה אותי ב-1996: עשיתי את זה בשיער ארוך. ואת הקליק-קלאק של המגפיים שלי שמעו עד אבו חסן. אלה הכותרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
