אל תתקשרי אלינו- אנחנו נתקשר אלייך
500 רווקים הגיעו לכנס ישפה במטרה ללמוד קצת על זוגיות, וגם, לא נכחיש זאת, למצוא את הדייט הבא. צביה בלום תסתפק גם השבוע ב"נוטינג היל"
ההרשמה לההרצאה על אינטימיות ומיניות סגורה ו"ממילא אין כניסה לעיתונאים". אני בוחרת בהרצאה של הרב משה ברלינר, עובד סוציאלי ומנהל מכון נתיבות, לא לפני שאני הולכת להירשם אצל השכנית. זה נשמע מבטיח ביותר: שלוש שדכניות מישפה יעשו איתי הכרות ויציעו לי המון בחורים מתאימים וכל זה ללא תשלום (ולא כי אני עיתונאית) ומיוחד לערב זה.
מלכה השכנית מבטיחה לסמס לי ברגע שתתפנה. אני נכנסת להרצאה, האולם מלא בחציו. תוך דקות הוא מתמלא לגמרי ואחרי זמן קצר הוא כבר מפוצץ. מימין יושבות הבנות, משמאל הבנים. פה ושם בת נועזת משמאל ובן סורר מימין. אחוז ניכר מהבנות סורג כיפות או מחזיק בדף ועט לסכם את ההרצאה. הבנים מעיפים מבטים מהירים לימין, הבנות מסתודדות ומסתכלות שמאלה. או שנדמה לי?
המרצה מתחיל לדבר והפלאפון שלי משמיע קולו גם הוא. אני משתיקה אותו במבוכה, מספר לא מוכר, אבל הוא רוטט בשנית, בשלישית, וברביעית אני מקבלת ס.מ.ס "בואי להיפגש איתי, מלכה מישפה".
אני יוצאת למסדרון. בנים מדברים עם בנים, בנות עם בנות. אני מבררת מי זו מלכה מישפה ומובלת לשולחן עגול עם שלושת השדכניות. אני מתיישבת וכולנו מחייכות אחת לשניה.
השאלות השגרתיות חולפות מהר. מי אני, בת כמה אני, במה אני עוסקת. אחר כך מגיע שלב השתיקות. אנחנו מחייכות שוב, במבוכה. הן מסתכלות אחת על השניה. ועלי.
"אז מה את מחפשת?" שואלת אחת מהן. אני מנסה לחשוב על משהו חכם. כולנו מחפשות את החכם-טוב לב-גבוה-נאה-בעל מידות-חוש ההומור. הן שמעו את זה אלפי פעמים, מאלפי בנות.
אחת השדכניות מנסה לברר מה יקרה אם המשודך יהיה נמוך ממני, או גרוש. ואז היא רושמת משהו על דף ומחייכת במבוכה. אני מחייכת בחזרה. הן שותקות. אחת מהן מציינת שהיא לא מבינה איך זה שהבנות שלנו לא מתחתנות.
"כי אין איפה לפגוש בנים", אני נפתחת ומייללת. "אני לא לומדת באוניברסיטה, בבית
"ומה עם אתרי הכרויות?" שואלת השדכנית. היי, את כל זה כבר ניסיתי. עכשיו אני פה, כדי שאתן תציעו לי מישהו. לא כדי שתשלחו אותי לאתר הכרויות.
"גם לא", אני עונה. הן מחייכות שוב. שתיקה.
לבסוף מתנערת אחת מהן ומבטיחה להיות איתי בקשר. "חשוב", היא מציינת, "חשוב שתגיעי אלינו למשרד עם תמונה ומאה שמונים שקלים ונראיין אותך בצורה רצינית יותר ואולי נמצא לך מישהו".
"אה", אני מגמגמת, "חשבתי שעכשיו תוכלו להציע לי. להוציא את הפנקס שלכן, עם השמות, ולהתחיל להציע לי שמות אחרי שמות של בחורים נאים, בהירי שיער וטובי לב".
"אין לנו כלום כרגע", אומרת אחת מהן, ששתקה עד עתה. "מכל מי שראיינו עד עכשיו לא מצאנו מישהו שיכול להתאים לך. אבל אם תבואי למשרד"...
"כן, כן", אני אומרת בדכדוך קל, "מאה ושמונים שקלים".
אני חוזרת להרצאה ומגלה שמישהי סיימה לסרוג כיפה שלמה. המרצה מדבר על הכנה לדייטים, משמיע סיפורים משעשעים והקהל מרוצה וצוחק. שיפגש עם השדכניות, אני חושבת, ואז נראה אותו מרוצה.
בהפסקה כולם יוצאים לקנות קפה ובמבה במחירים מופקעים. אני שומעת כמה קולות ממורמרים שמחפשים כיבוד בחינם. בנים מדברים עם בנות, בנות מדברות עם בנים. ההפסקה מסתיימת מאוחר מהצפוי אבל הקהל עדיין ממשיך להתגודד במסדרון ולפטפט.
הרב חיים פאלק, מארגן הערב, מתרוצץ בין האנשים, לוחץ ידיים ומסביר פנים לכולם. נעמה מישפה ניגשת אלי ומבטיחה לסדר לי כניסה לסדנא סגורה, אבל אני כבר בחוץ, באוויר הקפוא של ירושלים, חוזרת הביתה, לראות את נוטינג היל בפעם השביעית.
נא להמתין לטעינת התגובות
