בארה"ב נזכרו ב'איש הנופל' ממגדלי התאומים
תמונת אדם הקופץ אל מותו מאחד המגדלים הבוערים הסעירה את האמריקנים ונגנזה. אתמול היא שודרה לראשונה בסרט תיעודי החושף את סיפורו. זמן די-סי
את התמונה, שצילם צלם סוכנות הידיעות אי-פי, ריצא'רד דריו, לא ידעה התקשורת האמריקנית להכיל. רוב מערכות העיתונים לא יכלו אז לעכל את תמונת האדם הקופץ, כשגופו הפוך, ידיו שלובות מאחורי גבו וברקע מתנוסס מגדל העומד להתמוטט.
בקומץ ממערכות העיתונים בהן הוחלט להשתמש בתמונה, שכונתה "האדם הנופל", התקבלו בימים שלאחר מכן כמויות אדירות של מכתבים זועמים. "התמונה מנצלת את המוות, פולשנית ומציצנית", אמרו הקוראים. וכך תמונת "האדם הנופל" ועוד תמונות שהנציחו קורבנות מציצים מחלונות המגדלים הבוערים ומחפשים לקפוץ - נגנזו.
בעולם כולו יכלו אנשים לראות את התמונות וגם לצפות בסרט התיעודי בשנתיים האחרונות. אולם באמריקה, רק עכשיו מתחילים להתמודד עם מה שבאמת עבר על הלכודים במגדלים הבוערים. כל מי שראה אמש את הסרט לא יכול היה להפסיק לחשוב – מה הייתי אני עושה לו הייתי נקלע לקומה ה-100 ויותר של מגדל בוער.
"צילמתי תמונות באופן אינסטינקטיבי של מה שהיה שם, ופתאום התחלתי לצלם תמונות של אנשים נופלים", מספר דריו בסרט. ""אני לא רואה בתמונה הזאת את האדם במותו, אלא בחייו. אין שם דם. לא מעיים. פשוט אדם שנופל".
"עד לנפילת המגדל הצפוני, כ-200 איש נפלו מן השמים", קובע הסרט התיעודי על סמך איסוף של תמונות, שיחות טלפון או הקלטות של האנשים שעמדו ברחוב וחזו באסון. הסרט מנסה לטפל בקשיים של החברה האמריקנית בחודשים שאחרי האסון להתבונן בתמונות הללו.
נקודת המוצא היא כתבתו של העיתונאי טום ג'ונוד למהדורת ספטמבר 2003 של מגזין אסקוויר, בה סיפר את סיפורם של הקופצים אל מותם. הוא כתב אז, כי התמונה של "האדם הנופל" סימלה עבורו את תמצית הטרגדיה וכי יש להתבונן בתמונות הללו, כי בעיניו הן תמצית הסיפור של 11/9 ואלה התמונות שייחרתו בזיכרון לדורי דורות.
תחקיר של העיתונאי פיטר צ'יני, מן העיתון הקנדי "גלוב אנד מייל", גילה בימים
משפחתו של הרננדז סירבה לשוחח עם העיתונאי וכעסה על עצם הרעיון שאבי המשפחה קפץ אל מותו. חברו לעבודה במסעדה תהה: "מה זה עוזר לזהות את האדם ולגלות מי זה בתמונה – התמונה כבר מעבירה את המסר. מה עוד צריך מעבר לכך?".
מאוחר יותר, גילה טום ג'ונוד כי האדם הנופל היה ככל הנראה עובד אחר של המסעדה, בחור צעיר שחור בשם ג'ונתן ברייל.
בימים שלפני ה-11/9 מדי שנה, מתמלאים העיתונים וכלי התקשורת באווירת יום הזיכרון. זהו כבר טקס קבוע. כתבות על טרור, על ניצולים, על משפחות שמתקשות להשתקם. כתבה שפורסמה לפני שבוע בעיתון החשוב בארה"ב, "הניו-יורק טיימס", שלחה מכת אגרוף לבטנן של בני המשפחות.
יש אנשים בניו-יורק, כך נכתב בעיתון, שנמאס להם מה-11/9. לא רוצים כל שנה לעצור את שגרת יומם ולהשתתף באבל הציבורי על 3,000 האנשים שמתו בניו-יורק, וושינגטון ופנסילבניה. דווקא השנה, כשיום הזיכרון נופל בפעם הראשונה בדיוק על יום שלישי בשבוע, נשמע הקול האמריקני האומר – אנחנו אולי אומה אחת שחיה על אותה האדמה, אבל אנחנו מפוצלים למיליוני חתיכות קטנות.
כל שנה ביום הזיכרון לחיילי ארה"ב, בסוף שבוע האחרון של חודש מאי, עומדים המהגרים שהגיעו לארה"ב רק עתה, ומשתאים מן הדרך שבה מנצחים את הגיבורים המתים. כי בקרב רוב האזרחים האמריקנים, מסורת יום הזיכרון לחיילי ארה"ב היא ערבוב של דיבורים מהוהים בבתי הספר עם חגיגת קניות והנחות לציון יום החופש. "חג" - כך הם קוראים ליום הזה פה.
ועכשיו באה הכתבה בניו-יורק טיימס ושואלת: מי צריך לציין כל שנה מחדש התקפת טרור בה מתו אלפי אנשים? כבר 66 שנים עברו מאז הטראומה הלאומית של פרל הרבור, בה מצאו את מותם 2,388 חיילים ואזרחים אמריקנים. מישהו עומד לזכרם מדי שנה בכל דצמבר?
אישה אחת מאמריקה התיכונה התקשרה אתמול לתוכנית של "סי-ספאן" ברדיו, שבה משיבים לשאלות של מאזינים. "אני מרגישה שכל שנה לפני ה-11/9 הוסיפו לי חג נוסף ליומן", היא אמרה. "זה חג בן-לאדן. אנחנו מקבלים ממנו קלטת ומדברים על טרור. זה הפך להיות חגיגה לאסלאם". שדרן הרדיו נותר ללא מילים.
"זה אולי נשמע קשה, אבל אין לאבל 'אורך חיים'?", שואלת אחת הנשים המרואיינות לכתבת הניו-יורק טיימס. "אנחנו מאוד מאוד מצטערים ואבלים על כך שאנשים מתו. אבל יש עדיין אנשים חיים פה. אפשר להאט את הקצב (של הטקסים – ט.ש.)".
גם ננסי ני, קרובת משפחה של אחד הקורבנות, טוענת: "אני לא אמהר ואגיד לניצולי שואה איך להתאבל או איך לשמר את הזיכרון של האסון שלהם. אז למה אנשים אחרים חושבים שיש להם זכות להכתיב איך משפחות הקורבנות צריכות להרגיש לגבי אהוביהן? שש שנים נראות לי כמו עברו כהרף עין".
"זמן די-סי" הוא מדור שבועי, שבו תביא כתבת nrg מעריבבווישנגטון את הסיפורים החמים ביותר מהבירה האמריקנית - התככים הפוליטיים, ההחלטות הגורליות, היחסים עם ישראל והיהודים והסיפורים הקטנים שמאחורי הכותרות הגדולות.
נא להמתין לטעינת התגובות
