על העיוורון
ד"ר הני זובידה מאמין שהחולי העיקרי של החברה שלנו הוא עיוורון לזולת, בכל תחומי החיים
למה בעצם מתכוונים בעיוורון מוצהר זה? הכוונה היא התעלמות מוחלטת מסבל הזולת, עניים, חסרי קורת גג, אוכלוסיה מבוגרת קשת יום. אנחנו לא רואים אותם ממטר, לא סופרים אותם. זה קל יותר לעבור את היום בלי לראות את כל חסרי הדיור את כל העניים והרעבים. אך בכך לא תמה הסגה, עיוורון זה הינו נחלת הכלל. אהוד אולמרט לא רואה את מופז, שמצדו אינו רואה את אולמרט. כך גם השרים, שמפרים את ההוראה לכבות מכשירי טלפון ניידים בתדריכים ביטחוניים, אינם רואים את אנשי המערכת הביטחונית, ואולמרט שאינו רואה את השרים מאיים בבדיקות פוליגרף.
אמנם נראה כי זו אינה בעיה גדולה, אך עיוורון זה אינו מוגבל לרמת הוויכוחים האישיים והוא גולש לתחומים מכאיבים. הנהגים בכבישי ישראל אינם רואים גם הם, הם אינם רואים תמרורים, רמזורים, פסי הפרדה, נהגים אחרים והולכי רגל. לעיתים זה מסתיים במפח נפש גדול בלבד המלווה בתאונות נזק ברכוש. בפעמים אחרות, עיוורון זה מסתיים במוות, או באלימות בין נהגים שמכים אחד את רעהו וכל זאת מבלי להסתכל אחד על השני, שהרי איך ניתן להכות אדם, בן אנוש אחר שעשה טעות שיפוט בכביש? אב/אם, אח/אחות בני אנוש לא יוכלו לעשות זאת תוך כדי התבוננות בעיני המוכה המושפל, אך העיוורון, עצם העובדה שאחד אינו רואה את השני מאפשרת את הסיטואציה הזו.
מדרון חלקלק
מכאן המדרון הוא תלול וחלקלק. אותם אנשים שלא רואים את הוריהם, מוריהם וחבריהם הם עתיד החברה שלנו, אלו מתגייסים לצה"ל, והם לא רואים את האנרכיסטים שמפגינים מתוך רצון לשמר את הדמוקרטיה לפי ראות עיניהם. הם לא רואים את הפלשתינים לא הילדים ולא המבוגרים, והם גם לא רואים את המתנחלים. בדיוק כמו שחיילי ישיבות ההסדר לא רואים את מפקדים, ואת פקודות הצבא.
אז מה הפלא שחברות הסלולר לא רואות את שר התקשורת, ומפרות את החוקים חזור ושנה על ידי דחיית ניידות המספרים? ומה הפלא
שאנו משלמים תמורת עשרות שניות עבור השיחות? מעניין אם היינו מסכימים לשלם בקילוגרמים עבור קניית ירקות? מה הפלא שחברות בנייה חורגות מאחוזי הבנייה המותרים? ולנוכח כל זאת, האם ניתן להאשים את חברות הכבלים שקיצצו בתקציבי הפקות המקור שעליהם התחייבו? בסופו של יום אנו עושים זאת מבלי לראות את הזולת.
אז ממש לקראת שנת הלימודים הקרבה, אולי הגיע הזמן שהממשלה תתחיל לראות את המורים, לשלם תמורה הולמת עבור עמלם, על-מנת שהם יוכלו ללמד את ילדנו פשוט לראות שוב.
הכותב הנו מרצה קבוע בבית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה
נא להמתין לטעינת התגובות
