אילוף הסורר ומורה
רגע לפני החזרה לבית הספר, גיל קופטש מעלה זכרונות מימיו כאנרכיסט צעיר במוסד החינוכי
אך אני, מה לי ולבית ספר? אני כבר יודע הכל. אני גם לא רוצה לקום מוקדם, רוצה להיות בבוהמה כשאהיה גדול. ומי זה אומר שהחופש נגמר? למה להקשיב לו? וכך הייתי גורר את תחילת שנת הלימודים שלי עד אחרי החגים ורק אז מתרצה.
אך בוקר אחד, כמה ימים לאחר בר המצווה, כשהייתי בן 13 ויום, ליתר דיוק, העירה אותי אמא בחיוך דק ואמרה לי במתק שפתיים חשוד, "מאמי, אתה לא הולך לבית ספר היום, נכון?"
"לא", אמרתי מנומנם. "מה פתאום".
"ואתה גם לא תסדר את החדר, נכון?"
"בטח, אמא. סיכמנו. אני רוצה לחיות בדיר חזירים".
"ואתה לא תוריד את הזבל היום, נכון?"
"ברור, אמא, עם מי את חושבת שאת מדברת? תעירי אותי ב-11 ואני רוצה ארוחת בוקר קונטיננטלית. ותשמרו על השקט".
להפתעתי, אמא לא כעסה על טון הדיבור המתנשא שלי – רק קראה לאבא, שהמתין כל העת במסדרון וזעמו עלה וגעש. "מי אתה חושב שאתה?" הוא התפרץ זועם. "אתה בן סורר ומורה! זה מה שאתה". הוא תפס אותי באוזן, שלף אותי ממיטתי, וביחד עם אמא הובילו אותי אל זקני העיר (גבעתיים) שחיכו לי חמורי סבר בחדר המורים של בית ספרי. מי לא היה שם? מנהל בית הספר יוסף מלצמן, הסגנית הרשעה שלו ירדנה, ועוד כל מיני מורים ואחראי משמעת למיניהם.
"אתה גיל קופטש?" שאל אותי המנהל.
"כן. כאילו שאתה לא מכיר אותי".
"שתוק!" לתדהמתי הוא הביא לי סטירה. השרת כפת אותי לכיסא, ואת הכיסא העמיד בפינה. המנהל הוציא גליון אישום ארוך כגלות והחל להקריא. "פצצות מים על ראשי התלמידים והמורים, הפרעות, איחורים, ארגון מרד והשבתת הלימודים. שריפה באש של הלוח בכיתה ג' 2.."
"זה היה ניסוי מדעי", מחיתי.
"שתוק!" אמר אבא והוריד לי עוד סטירה. "תמשיך בבקשה, כבוד המנהל".
"...משיכה בחזיות של הבנות מכיתה ז', חריטת הכיתוב 'אלי אוחנה המלך' על הפז'ו החדשה של המורה להיסטוריה, קרפדה במגירה של המורה לאנגלית".
"זאת הייתה צפרדע", אמרתי וקיבלתי עוד כאפה לפנים.
"פצצת סירחון בחדר מורים, הצדעה במועל יד למורה למלאכה..."
"זה הוא התחיל", אמרתי. "הוא התנהג כמו פשיסט".
הסגנית שלפה מברג, נעצה אותו במפתח הלב שלי והחלה לסובב. "רגע, ירדנה", אמר המנהל, "צריך לעשות את זה לפי הנוהל".
"אה, כן. הנוהל".
כולם נעמדו בשורה. ההורים, המורים, השרת והמזכירה, והחלו לזרוק עליי אבנים, בלוקים וחצץ. "אמא, אבא!" קראתי מתוך ייסורי. "הכיצד אתם עושים זאת לבנכם הקטן?" אבל גם הם סקלוני בחמת זעם. בנם שלא שומע בקולם וזולל וסובא על חשבונם ולא תורם כלום למשק הבית, רק ניסורים של גיטרה חשמלית בשעות משונות. "קדימה, לרגום!" פקדה הסגנית. "תפגעו בו בכבד, בטחול, בוושט!" (היא הייתה גם המורה לטבע.) "תהרגו אותו! לפי הנוהל!"
מבוסס בדמי, גופי מלא חבורות, ופי מלא חצץ, שאלתי בכוחותיי האחרונים: "מה זה הנוהל הפרימיטיבי הזה? מי הברברי שהחליט על זה?"
המורה לתנ"ך ציטט מספר דברים: "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה – אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת".
"רגע, רגע", זעקתי, "הנוהל הזה מבוטל!"
"שום מבוטל!" גיחך המנהל. "זה לא נוהל רגיל. זה מהתורה. אתה רוצה לבטל מצווה מהתורה?"
"זה לא אני, זה חז"ל".
"מה אתה מלשין?" אמר המורה לתנ"ך, ושיחרר מכף הקלע חצץ שעשה לי חור בריאה.
"חז"ל היו
"וגם לא נבדוק!" צרחה הסגנית בחמת זעם. "התורה היא נצחית! היא לא משתנה לעולם!". היא הרימה בלוק בניין גדול ובאה לרוצץ לי את הראש.
"רגע!" זעקתי. "חז"ל לא ראו בעין יפה את המצווה הזו. הם קבעו עוד כמה תנאים בלתי אפשריים, למשל שמותר להרוג אותי רק בתנאי שאני או ההורים שלי לא אילמים, כי הם צריכים לצעוק עליי לפני זה, ולא גידמים כי הם צריכים להרביץ לי קצת לפני זה. ושני ההורים חייבים להיות באותו גובה בדיוק, ובני אותו גיל, וגם גובה הקול של ההורים חייב להיות זהה, שנאמר 'איננו שומע בקול אביו ובקול אמו'. וככה מעשית חז"ל בעצם ביטלו חוק מהתורה. ואפילו אמרו במפורש: 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב אלא לדרוש ולקבל שכר', 'זתומרת זה סתם בשביל הכיף של ההתפלפלות".
"אהה", נאנחו לרווחה ההורים שלי. "בעסה. לא ידענו שזה סתם. לקחנו את התורה ברצינות". "אני מקווה שלמדת את הלקח שלך", הוסיף אבי בעודו משחרר את כבליי.
ומאז אותו יום הפכתי להיות קצת פחות סורר וקצת יותר מורה.
נא להמתין לטעינת התגובות
