"מלחמה ושלום"

מי שמצבם של בעלי-החיים מקומם אותו ונוגע ללבו מוצא את עצמו במצב של מלחמה. אתם חושבים שירי על חתולים באקדח אוויר עם כוונת לייזר הוא ספורט אתגרי? • החתולאית במלחמת התשה יומיומית

alpha bitch | 24/8/2007 6:45

לפני שבועיים צפיתי בסרט "מאחורי המסכה", המספר את סיפורם של בני-אדם המקדישים את חייהם לשחרור בעלי-חיים. את הסרט הקדים נאום מרתק ונוגע ללב, וכל זמן הנאום לא הפסקתי להנהן - כן, נכון, ממש כך! - הזדהיתי עם כל מלה.

אחד הדברים שריגשו אותי במיוחד בנאום הזה, היה האמירה בפה מלא: אנחנו שרויים במצב מלחמה. כל מי שמצבם של בעלי-החיים מקומם אותו, מדאיג אותו, נוגע ללבו, מוצא את עצמו במצב של מלחמה עם כל אלה שלא. אני מרגישה כך הרבה זמן. חשבתי שרק אני.

קטונתי מלהשוות את עצמי לאנשים שהוצגו בסרט, הם וחבריהם. גיבורי הסרט עושים מעשי גבורה ממש, לא פחות. ברמה גלובלית. המלחמה שלי היא מלחמת התשה יומיומית, קטנת-ממדים. ברמת הרחובות שאני עוברת בהם וזהו. הם נלחמים בחזית ממש, אני בעורף. אבל זאת מלחמה. אותה מלחמה. אין לי הגדרה אחרת.

- אוהבים חתולים? רוצים לאמץ? להתייעץ? הכנסו לפורום חתולים

פצועי מלחמה

ביום שישי הובאה אלי גורה בת ארבעה-חמישה חודשים, דרוסה. עוד אחד מקרבנות הכבישים שלנו, אבל ממדור הקרבנות שאינם נמנים ואינם מובאים בחשבון הכללי. מבחינה זאת היא קרבן של שתי מלחמות שונות - גם מלחמת החברה שלנו בבעלי-החיים וגם המלחמה בכבישים.

הבנות שמצאו אותה, מאיה ויעל, העניקו לה את השם בֶּלה. אגן הירכיים של בֶּלה שבור, הרגליים האחוריות חסרות תנועה, נגררות אחריה כמו שני זנבות נוספים. היא שוכבת עליהן בלי להרגיש שתנוחתן מעוותת. אצלי היא נמצאת ב"כלוב אשפוז" - כלוב ארנבות מצומצם בשטחו, כדי שלא תתנועע הרבה, עד שהאגן יחלים. זה הטיפול היחיד לאגן שבור - מנוחה, מינימום תנועה. היא אוכלת יפה ושותה יפה, מתלטפת ומגרגרת, אבל צרכים היא עושה במקום רבצה. מה שכן - מיד כשעשתה משהו, היא גוררת את עצמה לפינה האחרת של המרבץ. חתול או לא חתול? (ואם לא ידעתם, חכמים התפעלו מרמת הנקיון של החתולים, עד כדי כך שנאמר בגמרא, במסכת עירובין: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול…")

בימים האחרונים היא למדה ליילל כדי שאוציא אותה לארגז צרכים, והיא עושה שם את צרכיה לאחר שהרימה את הזנב! זה סימן נהדר, שמוכיח קיום שליטה מסוימת באותו חלק פגוע. ייתכן שהשיתוק בחלק האחורי הוא זמני בלבד. כל מי שביקר אצלי וראה אותה אמר מיד "אוי, מסכנה!" ולי קשה לרחם עליה. יש סיכוי טוב שתחלים. היא צעירה, העצמות בגיל כזה יתאחו די מהר. רבים הסיכויים שגם הרגליים שלה ישובו לתפקד, בהנחה שאין פגיעה עצבית.

אני, כמובן, מאוהבת בה, מלטפת אותה בכל הזדמנות, מדברת אתה ודוחקת בה להרגיש בטוחה ואהובה ולחשוב רק על החלמה. דברים שאינני יודעת לומר לה אלא במלים שלי, מלים של בן-אדם, והיא מרגישה אותם באוזן פנימית של חתול, בלב של חתול. כך אנחנו מתַקשֵרות. אבל לרחם עליה קשה לי. כי היא הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. יהיה מה שיהיה מצבה הגופני, לסבול היא לא תסבול. אם תחלים - נמצא לה בית מאמץ. אם לא, ננסה למצוא לה מקום במקלט של חתולים נכים (יש כזה). ובלית ברירה תישאר אצלי. היא לרחוב

כבר לא תגיע. היא מסודרת. קשה לי לרחם עליה, כי כשאני מביטה בה, אני חושבת על האלפים כמוה שלא נמצאו, שגוססים להם בכאב, ברעב, אחרי שנדרסו ושותקו, אחרי שמכונית פגעה בהם ונסעה משם כאילו היו שקית ניילון. עליהם אני מרחמת.

השבוע סיפרו לי על גבר שדרס במכוניתו חתול וטרח והביא את החתול למרפאה. שם אמרו לו שהטיפול יעלה 100 ₪. הוא שלף מכיסו 70 ₪, השליך על השולחן, פלט בכעס "זה כל מה שיש לי" ויצא בטריקת דלת. סיפרו לי עליו בתור דוגמה לכך, שאנשים מצפים מווטרינרים ומחתולאים שייקחו על עצמם טיפול בכל חתול פצוע באשר הוא; שמאמינים שזה תפקידנו בעולם, ואילו הם פטורים מכל אחריות, גם אם הם מקור הפגיעה. והחלק העצוב בסיפור הזה הוא, שעל האדם הזה אין לי להגיד אלא דברים טובים. הוא טרח, הוא סטה ממסלולו והביא את החתול למרפאה. אבל, מבחינתו הרופא חייב לו משהו, חייב לרפא את החתול שהוא "קלקל", וחייב לעשות זאת חינם אין כסף, וכשדרשו ממנו כסף, הרגיש נעלב. הוא שייך כרגע ל"טובים", כי יחסית לכל אלה שמפקירים את הפצועים, הוא "טוב". כמה עצוב. אבל במלחמה גם חוקי הטוב והרע שונים.

בֶּלה. עוד אחת מקורבנות הכבישים שלנו צילום: רחל קביץ

הדם עלה לראש, הפיוזים נשרפו

במוצאי-שבת אני מציצה מחלון חדר השינה שלי ורואה במרפסת שמתחתיו את השכנים מקומה שנייה, אב ובנו בן ה-13, משתעשעים באקדח אוויר בעל כוונת לֵיזֶר. מיד עלה בי חשש, אבל לא היתה לי עילה לעשות דבר. פתאום שמעתי את השכן מן הקומה השלישית, הקומה שמתחתי, צורח על האב מן הקומה השנייה: "מה אתה עושה?! למה אתה יורה לי בחלון?!"

והמטומטם מקומה שנייה, האקדח בידו, עונה לו: "זה בטעות! אני לא יורה בך! אני יורה בחתולים!" המעיים התהפכו לי, הדם עלה לראש, הפיוזים נשרפו - קריסת מערכות. אני בטוחה שהראש שלי נראה כמו השעונים המקולקלים בסרטים המצוירים, אלה שכל הקפיצים שלהם משתחררים ופורצים מהם החוצה: "בּוֹינג! פּינג! פלאאאנק!" אבל כל הכבוד לי, באמת, וסליחה שאני מהללת את עצמי. אני פשוט כל כך מבסוטה מזה שלא התפרצתי, שלא שפכתי עליו דלי של מים רותחים, שלא פתחתי עליו פה כמו שאני מסוגלת (גנדי אני לא…).

בשלווה סטואית ניגשתי לטלפון וצלצלתי למשטרה. "השכן שלי יושב במרפסת ויורה באקדח אוויר על חתולים", אמרתי בנחת. "אנא שלחו שוטר". ואכן הגיעו שוטרים. ובצאתם מדירת היורה אמרו לי:

- "הזהרנו אותו".

- "זה לא מספיק", אמרתי. "האקדח עדיין בידיו".

- "גברת, תסמכי עלינו!"

- "עם כל הכבוד", אמרתי, "סומכת, אבל אתם הולכים, הוא פה, יש לו אקדח והוא יורה בחתולים". רק כששמעו שהיורה ירה גם בחלונו של השכן האחר - אז נדלקו אצלם הנורות האדומות, והם שבו לדירתו והחרימו את האקדח. זה המצב. ירי בחתולים כנראה לא מספיק להחרמת האקדח (שהחזקתו, אגב, מנוגדת לחוק גם אם אין יורים בו).

בלה. פצועת מלחמה, אבל בשיקום צילום: רחל קביץ

מחווה של חתולים

אז בֶּלה שבורת האגן נמצאת אצלי מזה ימים אחדים. כשאני מחליפה את המצע בכלוב שלה, אני מניחה אותה על כורסה שנמצאת בחדר. ביום א', כשעשיתי זאת, לא שמתי לב שסנאית בחדר. זה גם החדר של ליש, וסנאית מבלה אתו הרבה. בֶּלה, שאינה מכירה את סנאית והכל חדש לה, והיא גם פגיעה ויודעת זאת, מגלה עדיין חשדנות, ולכן החלה לרטון. הסתובבתי לראות מה לא בסדר, וגיליתי שסנאית לקחה בפיה כדור גומי קטן מאוסף הצעצועים של לַיש, עלתה בשתי רגליה הקדמיות על הכורסה ושמטה את הכדור לפני בֶּלה. הפעם בֶּלה לא הגיבה. אני מניחה שהיתה המומה מן המחווה ממש כמוני. ואני מניחה גם, שבעתיד תהיה לה סנאית אמא כמו שהיתה לליש.

טוּב-הלב של סנאית ממיס אותי בכל פעם מחדש. סנאית הזאת היא נשמה טובה מאין כמוה, ובכוחה להרגיע את הלב שלי גם בשעות הסוערות ביותר ולהשרות בו שלווה ושלום.