מאיירים לזכרו של לירן
שנה אחרי שנהרג במלחמת לבנון, המאיירים שלירן סעדיה העריץ מגשימים את חלומו וחונכים תערוכה מיצירותיו שתוצג השבוע בפסטיבל הקומיקס בת"א
"מהיום שהתחיל לצייר ולהתעניין בקומיקס הוא היה נוסע בכל שנה במיוחד מקריית-שמונה", מספרת אמו מיכל, מורה לאמנות שטיפחה בו את הכישרון. "אחרי שנהרג, החלטנו לנסוע לשם במקומו, ולקחנו איתנו תיק עבודות שלו כדי להראות שם ולהתייעץ. לא הרבה אנשים ידעו על העיסוק הזה שלו. הוא היה מאוד צנוע ואף פעם לא נדחף".
אוצר התערוכה, המאייר והקריקטוריסט נסים חזקיהו, מספר על לירן כי "הוא לא היה המאייר מהסוג הממורפק". חזקיהו הכיר את לירן במהלך השנים, גם כשכיהן, בין היתר, כעורך הקומיקס של "מעריב לילדים".
"הוא שלח לי מדי פעם חומרים לעיתון ומדי פעם פרסמתי", סיפר. "אבל הוא מאוד לא דחף את עצמו. היה שקט וסולידי. ראו על העבודה שלו שהוא שקדן וחרוץ והיה נראה לי שהוא חושב על התחום לטווח ארוך, שהוא מחובר אליו מאוד ושיש לו פוטנציאל. הוא צייר קומיקס חיות, וגם קריקטורות של פוליטיקאים. גם בצבע וגם בשחור לבן, ואפילו המציא דמות בשם ד"ר ברום, מין רופא כזה שעובר הרפתקאות משעשעות.
היה לו הומור טוב, אבל לא פרוע, בוטה או מופרע. הומור של ילד טוב ונאיבי שגילה את מכמני הקומיקס. בתערוכה ניסיתי להביא טעימות מכל המגוון של העשייה שלו, ולהראות עד כמה לא היה חד-גוני".
גם חגית סוויסה, דודתו של לירן, שהיתה גם חברתו הקרובה ושותפתו לתחביב, מספרת על אדם צנוע במיוחד. "אני לא יודעת אם הוא היה מרוצה מכל זה", היא אומרת. "הוא לא היה מוחצן בכלל. הוא התמקד בלימודים ריאליים של פיזיקה ומתמטיקה, למד באוניברסיטה כבר בתיכון והיה מאוד צנוע. ועדיין, חשובה לי ההנצחה הזאת של התחביב שלו".
סוויסה מספרת על התפתחות הכישרון, שנקטעה כך פתאום. "הייתי חלק מהתפתחות העיסוק שלו בציור, של הגילוי שלו את אורי פינק ואת שי צ'רקה, ואיך שהוא נכנס לאטרף על זה, וקנה ספרי קומיקס וחוברות הדרכה ובובת עץ כזאת של ציירים שמדמה תנועה", היא מספרת. "ואני זוכרת את הפעם הראשונה שהגענו ביחד לתל-אביב, העיר הגדולה, מהעיר הקטנה שלנו, והוא לקח מצלמה כדי להצטלם עם אורי
מיכל, אמו של לירן, מוסיפה לסיפורים על אופיו הצנוע. "הרגשות שלי מאוד מעורבים לגבי התערוכה", היא אומרת. "מצד אחד, אם לירן היה בחיים הוא לא היה מסכים שדבר כזה יקרה. הוא היה מאוד צנוע ואולי אפילו לא העריך את עצמו מספיק כמאייר. מצד שני, אני מרגישה שאני מגשימה את הכישרון שלו, מנציחה את היכולת שלו ומראה לכל העולם כמה הוא היה מוכשר, וגם ממשיכה את המסורת שלו להגיע לפסטיבל מדי שנה".
בכל זאת נראה כי היה בו צד שרצה לפרסם את מה שצייר. הוא הרי פרסם טור קבוע בעיתון "מידע 8", המקומון של קריית-שמונה, ושלח עבודות שלו למעריב לילדים ולנוער, ולתחרויות בטלוויזיה. "זה נכון", אומרת אמו, "וזאת תמיד היתה חידה בעיניי. שתי התכונות המנוגדות כל כך שהיו בו. מצד אחד, לצייר למגירה ולא להשתחצן, ולכעוס עליי אם אני מעיזה להתגאות במשהו שצייר ולהראות את זה לאנשים, ומצד שני, נראה שכל מה שהיה קשור לתחרויות ולעיתונות כן עשה לו את זה".
תומר שיינמן, חברו לצוות בסיירת אגוז, מוסיף לאופיו הצנוע של לירן גם את העובדה שהוא היה חבר טוב. "אני הייתי עם לירן מהיום הראשון של הטירונות ועד שהוא נהרג", הוא מספר. "ידענו שהוא מקשקש ומשרבט מדי פעם. אפילו שרבט את המפקדים והחבר'ה בישיבות, אבל לא ידענו שהוא מקצוען בתחום הזה ושהוא כבר פרסם המון דברים בעיתונים. זה נשמע כמו קלישאה, אבל הוא באמת היה בן אדם צנוע ולא מוחצן, ואני חושב שאולי רק בשביל המסר החינוכי שיש בתערוכה, בשביל ילדים מוכשרים שרוצים להתפתח בתחום, זה כבר חשוב שהיא מתקיימת".
הסיפורים על לירן מוכיחים שמלבד הכישרון לצייר היתה לו גם התכונה החשובה כל כך לקריקטוריסטים: יכולת אבחנה. "מה שהיה מדהים בלירן זה שמצד אחד כולם ידעו שהוא יודע הכול ומודע לכל הדברים הקטנים שקורים ושאכפת לו מהכול", מספר שיינמן. "פוליטיקה, שחיתויות, מה שקורה במדינה-הוא היה הכי מעורב מכולם. תמיד יודע מה קורה. מצד שני, אף על פי שדברים כאבו לו, הוא היה הכי מערכתי. זה מה שהוא ייצג בצבא כמפקד וכלוחם. הוא ידע מה הדרך והאמין בה בכל לבו וניסה לשנות בדרך הזאת".
"הצבא היה כל העולם שלו", מוסיפה מיכל. "הוא נתן את הנשמה לחיילים שלו, ואני לא יכולה שלא לחשוב על מה היה קורה אם היה נשאר בהדרכה לפני השחרור ולא מתעקש ללכת למלחמה הזאת. זה צחוק הגורל. כשהוא התעקש ואני חששתי, הוא אמר שדווקא ככה הוא יצליח לקחת חופש ולנסוע לתל-אביב לפסטיבל בסינמטק. עד כדי כך זה היה חשוב לו.
"כבר כילד הוא היה מוותר על בילויים ועל בגדים וקונה את הצבעים הכי איכותיים ויקרים. בעיקר צבעי מים ועיפרון, והוא ידע בדיוק מה שהוא רוצה ועם אילו חומרים לעבוד. הוא למד הכול לבד. הוא למד מספרים שקנה איך לשרטט קווים, איך לחלק בתים, לצייר סקיצות, לתכנן דף. היה יסודי בכל מה שעשה. ומי יודע איך ולאן זה היה מתפתח".
"כשאני מסתכלת על הדברים שלו היום, מאחורי כל דבר יש סיפור מרגש", מספרת מיכל. "אבל הדבר האחרון שמאוד ריגש אותי הוא ציור שנשאר במסעדה ביוון, שקיבלנו בחזרה רק לפני כמה שבועות. לפני הגיוס לירן נסע עם כמה חברים לטיול ליוון. הם ישבו שם במסעדה בשם 'יאניס' והוא אייר שף מקפיץ ביצה במחבת והכניס בתוך הציור, מתוך ההומור שלו, סמלים ישראליים כמו מגן דוד, ואת העץ של גולני, וסמלים של חיל האוויר.
"חבר שהיה איתו שם סיפר על הציור הזה לאחותו, שנסעה לשם לא מזמן וחיפשה את המסעדה. כשמצאה אותה, אמרו לה שהכול נשרף לגמרי לפני שנה; אבל הסכימו לחפש בכל זאת כי זכרו את הקבוצה של לירן והיא מאוד ביקשה וסיפרה שהוא נהרג לפני שנה. בסוף מצאו את הציור באחד האלבומים ששמרו ממה שניצל מהשריפה והסכימו לתת לה אותו כדי שתמסור אותו לידינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
