עדר של חארות
הישראלי נוהג כמו פסיכי לא בגלל החום, הפיגועים או השואה. לא: רק בגלל שככה עושים כולם
ישראלים גם רוצחים זה את זה בכבישים מדי יום. החביבות הישראלית המפורסמת היא נסיבתית. טיילו בשדרה עם עגלה והבריות יעצרו אתכם כדי להתפעם מהתינוקת. עכשיו נסו לחצות את השדרה במעבר חצייה - ואותן בריות חביבות ינסו לרצוח אותה. במבט נחוש, נרגן והחלטי. בלי להניד עפעף.
הם לא סוציופתים עם רשיון נהיגה. הם לא עברייני תנועה סדרתיים שמישהו היה אמור להוריד מהכביש מזמן. נהגים ישראלים פשוט לא מאטים לפני מעבר חצייה. זה פרינציפ. וזה לא בגלל שהם לחוצים וגם לא בגלל שהם נורא ממהרים. הם סתם שמים זין על מי שמנסה לחצות את הכביש. כשהם עצמם חוצים את הכביש, הם מתרעמים על הנהגים ששמים עליהם זין.
ברגע שהם יושבים מאחורי ההגה - הם הופכים לחארות. הם דוהרים ושועטים קדימה. סורו מדרכם. כשהם מבחינים בזווית העין בהולך רגל שהתחיל לחצות את הכביש, זה רק מדרבן אותם להגביר מהירות, להספיק לחלוף על פניו. אחרי ככלות הכל, הם לא רוצים לדרוס אותו.
נהג ישראלי יחלוף על פני הולך רגל במעבר חצייה גם אם המרחק ביניהם הוא סנטימטרים ספורים. במקרה הצורך הוא יעקוף אותו כאילו שמדובר בארגז חסה שנפל מטנדר. אם ארגז החסה כבר עומד באמצע הכביש, עדיין אפשר לתמרן סביבו - באותו מבט נחוש, רואה-לא-רואה, החלטי, דבק באיזו מטרה נעלמה הרחק באופק, בעל לסת נעולה, שפתיים חשוקות, אצבעות לופתות בחוזקה את ההגה, ראש כבר מוכן להשתרבב דרך החלון להפטיר איזו קללה.
גם ברחוב עירוני שליו נהג ישראלי תמיד נראה כאילו הוא נס על חייו בעיצומה של הפיכת מיליציות אלימה באיזו בירה אפריקאית.
אבל בואו נניח, היפותטית,
הם אוטומטית יתחילו לעקוף אותו, במהירות מוגברת, בלהט, בתסכול, בחמת זעם, בנחישות שמאום לא יעצור בעדה. הולך רגל עשוי להגיב למצב כזה בלא מעט כעס משל עצמו. הוא יכול, למשל, לבעוט בדלת המכונית שראי הצד שלה מעסה את גבו. או להניף לעברה אצבע משולשת, אם הקטנוע שמנסה להשתחל בינו לבין המכונית טרם הספיק לכרות אותה.
ישראלים המציאו שיטה שנועדה למנוע פגיעות בנפש בהתרחשויות יומיומיות כאלה. הם צופרים. הם צופרים חזק וארוך. צופרים הרבה פעמים. בעצבים גבוהים. בתחושת צדק מוחלטת. כשהם ממתינים מאחורי נהג שמפחד להיכנס לצומת סואן או ממתין שהולך רגל יגיע לצד השני, הם צופרים.
כשהאור ברמזור צהוב, עוד לפני שהתחלף לירוק, הם צופרים. כשהמכונית לפניהם מנסה לחנות, הם צופרים. כשהם מבחינים בהולך הרגל במעבר החצייה, הם צופרים. כשהקשישה הכפופה והרועדת יוצאת באיטיות מהמונית, הם צופרים. לעתים הם פשוט צופרים סתם כך, בלי סיבה נראית לעין. נהג ישראלי יצפור בלי בעיה בשכונת מגורים באחת בלילה. יצפור חזק. יצפור ארוך. יצפור הרבה.
הקטל בכבישים, מקרי המוות המזעזעים שפותחים מהדורות חדשות, הוא רק קצה הקרחון. התמונה הרחבה יותר היא שנהגים ישראלים הם חארות. ואולי מדויק יותר לומר שביושבם מאחורי ההגה הרבה מאוד ישראלים, שעשויים להתגלות כנחמדים להפליא בנסיבות אחרות, הופכים לחארות שמיליציות אפריקאיות עלומות רודפות אחריהם עם קלצ'ניקובים רושפים.
זו פסיכוזה כלל חברתית שמקיפה את כל שכבות האוכלוסייה. ההתנהגות הפסיכית והרצחנית של נהגים ישראלים מתרחשת בעיקר הרחק מניידות משטרת התנועה ומבצעי האכיפה. היא לא מתבצעת ב-130 קמ"ש אלא ב-30 קמ"ש.
היא לא מופנית כלפי זרים שנקרו במקרה זה בדרכו של זה אלא כלפי אנשים עם פרצופים מוכרים. היא מאפיינת נהגים עם רקורד נקי, ממש ללא רבב, שמכוניותיהם תקינות וצמיגיהם חדשים. אנשים עם מצפון, בעלי חוש אחריות מפותח כלפי הזולת, שמגיבים בבעתה כשהם שומעים על משאית שמעכה מכונית משפחתית בכביש המהיר.
ובאמת, זה לא בגלל שהם בלחץ, ולא בגלל שהם ממהרים נורא, זה לא בגלל הפיגועים ולא בגלל המלחמה שהיתה והמלחמה שתהיה, זה לא בגלל שחם ולא בגלל שאיראן בונה פצצה גרעינית וזה כנראה גם לא בגלל השואה. זה אפילו לא בגלל שהם לא רוצים לצאת פראיירים.
זה פשוט בגלל שכמו רוב בני האדם, הם מתנהגים בצורה נורמטיבית. הם עושים מה שמקובל. מה שנחשב בסדר. מה שכולם עושים. וכשהם נוהגים בחו"ל, בחופשה או בנסיעת עסקים, הם מתנהגים אחרת. הם לא צופרים. הם עוצרים במעבר חצייה. כי כך עושים כולם. כי הם מכבדים את מנהגי המקום. כי הם לא רוצים לחטוף מבט עוין או גערה בשוודית. הם לא רוצים שיגידו להם באנגלית מנומסת שהם חארות.
הרחוב הישראלי הקטן, הצר והשכונתי הוא גן עדן לחארות. אל תיתנו לשקט להטעות אתכם. תכף תגיח מעבר לפנייה מכונית שדוהרת ב-80 קמ"ש ואין לה שום כוונה לעצור. אם תפתחו עכשיו את דלת המכונית שכרגע החניתם היא תוריד לכם אותה.
כשתחזרו למכונית בעוד כמה שעות תגלו שדפקו אותה מקדימה ומאחור. לוחית הרישוי עקומה. הפנס הקדמי מנופץ. ראי הצד תלוש ממקומו. על השלדה יהיו סימני פגיעות טריות מטוסטוס שהתחכך בה. מישהו חרט עליה שריטות עמוקות עם מפתח, וטעמיו עימו. אף אחד לא מת. זה לא עניין למשטרת התנועה. זה לא ידווח בחדשות. בחדשות אין ידיעות על התנהגות נורמטיבית.
כעת היכנסו לאוטו. התניעו. הכניסו לרוורס וסעו אחורה עד שתתנגשו במכונית שחונה מאחוריכם. עוד קצת. זהו. מספיק. סיבוב חזק שמאלה וצאו לדרך. ולא לשכוח: בפנייה הבאה ימינה יש זכות קדימה להולכי רגל, מומלץ לתת גז כדי שלא תיאלצו לחכות להם. ואם תיאלצו לחכות להם, צפרו עד שהם יחטפו דום לב. אל תרגישו רע. כולנו אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד. בארץ החארות זו לא בושה להיות חרא. זה פשוט מה שחארות עושים. רק לא כותבים על זה שירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
