חוקי התנועה הפרטיים שלי
בקרים כמעט בלתי אפשריים עם יצורים שמסתובבים בין הרגליים החל מהבוקר ובכל רגע אפשרי. וגם: יש אנשים שמסכנים הכל כדי להציל בעלי חיים • החתולאית
הגורים שגדלו אצלי למדו המון מהבוגרים: לשחק, לשתות, להחזיר כאפות כשמרביצים לך. כל מה שלא הספיקו ללמוד מאמם. רק בשבת האחרונה העבירה סנאית סדנה מרתקת ללַיש הקטן, סדנה בצעצועים, ובמסגרתה קורס מזורז בטיפול הנאות בנחשים - אמנם מגומי, אבל אם ייתקל בדבר האמיתי, ודאי יידע מיד לעשות מה שצריך, כי את הרצת הנסיון הוא כבר עשה. אל החדר שלו, שפתחו חסום בשידת מגירות, כדי שלא יוכל לצאת אך האחרים יוכלו להיכנס אליו, נכנסה סנאית ובפיה נחש גומי. היא שמטה אותו לפני לַיש, אחר כך נשכבה מולו והחלה לחבוט בנחש, לתפוס אותו בפה, להעיף אותו באוויר, וכך כמה פעמים, עד שהחל לעשות זאת בעצמו - עכביש ג'ינג'י זערורי שכמוהו, מנסה לתפוס בפיו נחש גומי גדול ממנו. באופן דומה לימדה אותו סנאית לשחק בכדור - היא הביאה אליו את הכדור בפיה, שמטה לפניו והחלה לגלגלו ולהחזירו, עד שלַיש החל לחקות אותה. היה מרגש מאוד לראות את השניים האלה, חתולה בוגרת (פחות או יותר) מלמדת גור פצפון להיות חתול.
גם "לדבֵּר" הגורים לומדים מן הבוגרים. כשיש גורים בבית, לכל גור יש באופן טבעי מאמץ מן הבוגרים, ועם התבגרותו הגור מתחיל להישמע כמוהו - בקול בקשת האוכל, בקולות החנחון, האיום, הפחד, הכעס, הקולות שהם משמיעים לציפורים מעבר לחלון, וכן הלאה. אני מזהה את החתולים שלי גם לפי קולותיהם, אבל מתבלבלת תמיד בין הבוגרים ובין הגורים שלמדו מהם "לדבר" - הרפרטואר שלהם דומה מאוד.
בלשון בני-האדם הם שולטים להפליא - "מי רעב?" אני שואלת, וכהרף עין כולם במטבח. "זה שלי!" אני רוטנת, ומיד נסוג-נעלב החצוף התורן שניסה להכניס את כפו לתוך הצלחת שלי. "חם! חם!" אני מזהירה כשאני מתעסקת במשהו חם, ומיד יורד עז-המצח מן השיש. בלי שכנועים, בלי חזרות. ואולם יש מושג אחד, כך גיליתי, שהם מתקשים מאוד ללמוד, לתפוס, להבין. מתקשים ברמת אִימְבֶּציליוּת ממש, הייתי אומרת. המושג הבעייתי הוא "זוּז".
"זוּז!" אני אומרת לאחד מהם על הבוקר, לאחר צלצול השעון, כשאני מנסה לרדת מהמיטה אבל מגלה שאני במצור: חתולים מלפני ומאחורי ומכל צדדי. "זוּז! תן לרדת!" אני חוזרת ואומרת לזה שמפריד ביני ובין נעלי הבית. שום תגובה. בלית ברירה אני מתחילה בהתעמלות בוקר כפויה, הדומה יותר למשחק 'פלונטר' אבל לבד, או עם שותפים בקוֹמא. רגל מעל זה, בזהירות
"זוּז!" אני אומרת לג'סטין, שיושב על שפת האמבט ומימי ברז המקלחת נוטפים מעליו. "אתה תירטב!" הוא מרים אלי מבט מהורהר, ושב להתבונן במים המתערבלים להם בתחתית. כנראה מחשב משוואות פרַקטַליוֹת. "זוּזי!" אני אומרת לספַּייס שתפסה עמדה מול הארון. "בבקשה אל תיכנסי, אני ממהרת!" אבל עם פתיחת הדלת היא מנתרת בחן אל אחד המדפים ובהנף כף משליכה החוצה את כל מה שנמצא עליו. במקום שהתפנה היא משתרעת ומתחילה את טואלט הבוקר - רגליים, גבות, שפם, שחי, כל מה שחתול צריך לרחוץ כדי להרגיש נקי.
"זוּז!" אני מתחננת לאריק, ששרוע על הרצפה ביני ובין הטלפון המצלצל על הבוקר. "זוּז! תן לי לעבור!" ואריק, כפרה, אכן זז. אבל בתור הקב"ט של הבית, הוא חייב לבדוק את המסלול ולוודא את בטיחות הטלפון לפני שאגע בו. מה לעשות שהוא חתול ענק ואטי? אז הוא משתרך בעצלתיים לפנַי, בצעדים מדודים ואטיים. "זוּז, נו!" אני דוחקת בו. שום דבר. שוברת ימינה, במסלול עוקף-אריק, אך אז הוא נזכר שביקשתי ממנו לזוז, ושובר גם הוא ימינה. ושוב אנחנו יחד, מזדחלים בשיירה אטית.
"זוּז!" אני פוקדת על חמסה, שיושב בין שתי דלתות הארון ומונע ממני לסגור אותן. והוא, הנשמה, האחד והיחיד, הוא אכן זז. הוא קם ומתיישב לי על כפות הרגליים, ומתחיל להתפנק: "נכון שלזה התכוונת?" "זוּז מפה!" אני פוקדת על פז השמן, שהחליט להתפנות בדיוק בארגז שאני מנקה באותו רגע. והוא זז. הוא ניגש לארגז סמוך, מסתובב בגבו אלי ומתחיל להעיף חול ישר לפרצופי.
וזה רק סיפור הבוקר. הם צמודים אלי בכל צעד ושעל. משמר קבוע של שלושה-ארבעה זקיפים מלווה אותי בכל אשר אלך. שלא אברח להם מהבית בלי למלא את כל התחיבויותי כלפיהם, עד האחרונה. זה הבית שלי, רשום וחתום בטאבו, ובכל זאת אסור לי בו להרים רגליים מהרצפה. אני טופפת בו כמו סינית בעלת רגלי לוטוס-מוזהב, כי אם אעז וארים כף רגל, אפילו לשנייה, מיד ייכנס מתחתיה חתול.
"זוּז!" אני מתחננת לפני נסים, השרוע לו בחום הקיץ בפתח המטבח, ברוח פרצים קרירה. "זוּז! תן לי להיכנס!"
""זוּז?!" הוא מביט בי נדהם, "מה קרה לך?! על פחות מתרֵי זוּזֵי אין מה לדבר! ולי זה עולה יותר!"
כמו שאתם מכירים אותי, קשה לי להניח לכם להשתעשע ולהתבדח בלי להעכיר קצת את האווירה. אז נאמנה לדרכי, הנה: לכו לראות את הסרט "מאחורי המסכה", הסרט על אנשים שמסכנים הכל - אבל ה כ ל - כדי להציל בעלי-חיים. הסרט מוקרן בימים אלה ברחבי הארץ. בקישור הזה מצוינים מועדי ההקרנות. ברוב המקומות הכניסה חופשית, חינם.
חשוב שיראו אותו כמה שיותר בני-אדם: מי שיודע מה קורה לבעלי-החיים בחברה שלנו, מי שלא יודע, ובעיקר מי שיודע ומדחיק את זה, ומי שיודע ומעמיד פנים שלא. הסרט לא קל לצפיה, אך הנשים והגברים שמוצגים בו במלחמתם הצודקת למען בעלי-החיים מילאו אותי אושר ותקווה. לכו לראות את הסרט!
* הטור של החתולאית מפורסם מדי סופשבוע ב-nrg קהילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
