פסק זמן בחוף הזהב
כתב מעריב לשעבר אלי בוהדנה, שעבר עם משפחתו לאוסטרליה אחרי שפונה מאלי-סיני בהתנתקות כותב על הכאב, הגעגוע והתקווה לבנות מחדש בית בארץ
אני כותב לכם מכאן, אי שם בגולד-קוסט, בחופה המזרחי של אוסטרליה ותוהה: איך לעזאזל הגעתי לכאן בכלל? זה המקום האחרון שאפשר להתלונן בו. במיוחד בימים שהארץ שלנו עוד בוערת ככבשן, ואילו כאן מזג האוויר נעים להפליא, מכל בחינה שתבחרו.
חלקכם ודאי זוכרים במטושטש את הסיפור האישי שלי ושל רבים אחרים מחבריי שפונו מבתיהם לפני למעלה משנתיים. היום זה נראה לרבים לא יותר מעוד סיפור הזוי וזניח לחלוטין, שהארץ הקדושה שלנו שבעה מהם להחליא. סיפורי מלחמות, הדחות, מאבקים פוליטיים וקריסת מערכות. נשיקות מוות קטלניות והרסניות ואפילו סיפורי פליטים סודנים, שנזרקים מכאן לשם באכזריות.
קשה לי עדיין, אני מודה, לכתוב על עצמי, להפוך מעיתונאי מסקר לסיפור עצמו. אלא שבמציאות המטורפת שהתגלגלתי לתוכה בשנתיים האחרונות, זה קרה יותר מפעם אחת. אילו הייתי מדמיין אז שכך ייראו החיים שלי, הייתי אומר לעצמי ולכם שזו הזיה מטורפת.
כמו להקת דגיגים קטנה חיינו בשלווה בשונית יפה, אלא שאז בא הפינוי וכמו נחשול ענק גרף אותנו ואת החיים שלנו לכל עבר. היו מי שהורדו באישון לילה מהאוטובוסים ונזרקו באמצע הדרך, משום שנגמרה לנהג האוטובוס ה"ויזה" (כרטיס העבודה). היו מי שהתפזרו מבולבלים ועייפים בבתי המלון בכל קצות הארץ, ואחר כך נזרקו משם שוב בבושת פנים, והיו כמה עשרות דגיגים קטנים ומפוחדים שבחרו לא להרפות, לאחוז חזק זה בזה, ולהישאר באוהלים בצומת יד-מרדכי.
במשך שנה נשארה הלהקה הזו יחד. עברה חורף קשה ומייסר, קיץ לוהט ומעייף, סתיו ואביב. ועוד קיץ מאוס, חם ועצוב במיוחד. ואחר כך גם להקת הדגיגים האחרונה הזו התפזרה. לעת עתה, לפחות. חלפו מאז שנתיים ואני מוצא את עצמי הרחק מהשונית האהובה והמוכרת שלי. כותב ממקום רחוק כל כך, שרק נחשול מחורבן כמו הפינוי הזה יכול היה לזרוק אותי אליו.
איך הגענו דווקא לאוסטרליה? באוקטובר 2001, בחדירת המחבלים לאלי-סיני שבמהלכה נרצחו לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל, נפצעו חברינו שריתה ודרור מעוז. אחרי שהחלימו מפצעיהם יצאו למסע בן שנה עם ילדיהם אור, שיר ואביב ברחבי אוסטרליה. הם עברו ממקום למקום בקרוון והגיעו גם לגולד-קוסט. כששבו סיפרו לנו על נפלאות המקום.
בחודשים שאחרי הפינוי, כאשר ישבנו במאהל, החלטנו יחד עם משפחת מעוז להתרחק ככל האפשר מן הכעס ומן הכאב. אחרי הטירוף שעברנו החלטנו לנסוע רחוק, לתת לילדים ולעצמנו הזדמנות להסתכל על החיים בפרספקטיבה אחרת. לקחת פסק זמן כדי לסלוח. ואין מקום טוב כאוסטרליה לעשות את זה.
בקיץ שעבר, לפני שנה, החלטנו לפרק את האוהלים בצומת יד-מרדכי. עשינו זאת בדמעות ובחשש גדול, משום שידענו שיעבור עוד זמן רב עד
כמו משה זליחה, עובד מקורות, חבר טוב ויקר. בימים שחיינו במאהל היה אחראי לתחזוקה ובעיקר לגנרטור שלנו. בידיו המסוקסות ובלב הרחב שלו התייצב לעזרת כולם. תיקן את המכונה בחדר הכביסה וסידר את המזגנים באוהלים. בימים הטרופים ההם מצא משה נחמה גדולה בעובדה שכולנו זקוקים לו. כשהלכנו איש איש לדרכו חש פתאום אבוד. שנה כבר חלפה, ומשה עוד מגיע מפעם לפעם למפגש יד-מרדכי, מוצא את עצמו לבד עם הכאב שלו. יושב שעה או שעתיים ובוכה.
זמן קצר לפני שנפרדנו מלהקת הדגיגים הקטנה שלנו וטסנו הכי רחוק שרק אפשר, החלטנו נירה ואני לחגוג בארץ בת מצווה לבתנו הבכורה גל, שנולדה באלי-סיני וכל תו בפניה היפות מזכיר לנו משהו מעברנו שם.
לאלי-סיני - שממנה יצאנו ברגל עם שלושה ילדים אל הלא נודע - הגענו לראשונה, צעירים ותמימים, בפיג'ו 205 אדומה, בלי ילדים. חיינו תחילה בקרוון הצנוע שלנו, כמו בית קטן בערבה, בלבה של חורשת עצי שיטה, על גבעה חולית המשקיפה לים. כמו זוג תמהוניים, בלי זמן, בלי דאגות על הראש.
ואחר כך נולדה גל. הייתי בעזה כשנירה צלצלה ודיווחה שיש לה ירידת מים. מכל הדיווחים שקיבלתי באותו יום, שכללו שורה של תקריות אש חמורות ברצועת עזה וכמה מטעני חבלה, הדיווח הזה היה הכי מלחיץ. אחרי שווידאתי עם כמה מקורות, כולל אמא של נירה, הנחשבת למקור מהימן, שאכן מדובר באירוע אמת ולא באזעקת שווא, לקחתי מונית פלשתינית וחזרתי לישראל.
על פי כל חישובי המרחק והזמן, כולל ההקאות שלי בדרך מתוך הזדהות מוחלטת עם מצבה של נירה (כמו הגברים באחד השבטים האינדיאנים הקדומים, גם אני חווה את חוויית הלידות שלה עד הסוף), סברתי שהיא כבר אמורה היתה ללדת בלי הטובות שלי. כשהגעתי לשם בשעה טובה ומוצלחת, מצאתי אותה יושבת בכיסא גלגלים בחלוק הכחול והדהוי של בית החולים, בנעלי בד מצ' וקמקות, בפנים חיוורות ובלי סימנים לנפיחות מוגזמת בבטן.
חשבתי לעצמי שכל מה שנותר הוא לנשום לרווחה ולברך את היולדת היקרה שלי על המוגמר, אלא שמה שקרה אחרי זה לא ממש זכור לי. אני רק זוכר שחיברו אותה למוניטור, ושמהרגע שהיא קיבלה את זריקת הטשטוש אני הייתי המטושטש מבין שנינו. הו כן, אני גם זוכר במעורפל את המיילדת מפצירה בי לצאת החוצה כדי לשאוף ולנשוף אוויר משום שאני משמש דוגמה רעה ליולדת. יצאתי החוצה לנשוף אוויר. ואחר כך כל מה ששמענו ברגע הקסום הזה היה את בכיה המתקתק של התינוקת. אלמלא המיילדת היתה מניחה את היצור השמימי הזה בידינו אפשר שהיינו נותרים קפואים במקומותינו עד עצם היום הזה.
אחרי הבת המצווה של גל, בלי הרהורי חרטה ובלי להביט לאחור, כבר היינו על המטוס, והמראנו. עלינו למטוס כשבידינו מזוודות חדשות, ומאחור השארנו, כך לפחות חשבנו, מזוודות ישנות, עמוסות לעייפה בזיכרונות וגעגועים. גל כמובן באה איתנו, ובכל פעם כשאנו מביטים בה נדמה שהזמן עוצר מלכת. הפרפרים, קולות הצחוק, רחש הגלים ורחש העלים באלי-סיני חוזרים אלינו. הברק בעיניה הוא ניצוץ שמבעיר בנו שוב ושוב את הגעגוע.
כמו בכל מסע רציני שלחנו תחילה את נירה ככוח חלוץ כדי שתארגן לנו בתים להתחלה החדשה. הדבר היחיד שמצאה היה דירת נופש אחת בת שני חדרים לשתי המשפחות. לא היו לנו תלונות, שהרי אחרי החיים באוהלים היתה דירת שני חדרים שדרוג משמעותי.
אחר כך הגענו גם אנחנו, גם גל שהיום היא בת 13, איתמר בן התשע ועופרי בת החמש. לא תיארנו לעצמנו שהמשימה למצוא בית בגולד-קוסט תהפוך לבלתי אפשרית כמעט. די מהר התברר לנו שמלבדנו יש עוד עשרות אלפי אנשים מרחבי העולם ושאר חלקי אוסטרליה שמגיעים מדי חודש למקום הקסום הזה, שבו מזג האוויר המצוין כמעט ואינו משתנה בין 20 ל- 28 מעלות כל השנה והחיים מתנהלים בו בקצב הכי טוב שרק אפשר לדמיין.
ההתחלה היתה קשה. הטלפונים שקיבלנו מהארץ, מהמשפחה והחברים, שביקשו שנחזור מהר, רק הקשו עוד יותר. אבל בסופו של דבר הדברים הסתדרו. מצאנו שני בתים מרחק הליכה זה מזה, לנו ולמשפחת מעוז, והקמנו עסק קטן לקייטרינג. כמה מפתיע: אנו מכינים גם אוכל כשר לאנשי הקהילה היהודית החמה, בת כ- 4,500 נפשות , וגם אוכל חלאל, כשר לפי הדת המוסלמית.
מן הקשר המזרח תיכוני אי אפשר לחמוק גם כאן. כמו למשל המפגש עם בחור לבנוני בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. זמן קצר קודם לכן נרשמתי לליגה המקומית כשחקן "טקסס הולדם". למי שלא יודע, זה משחק הפוקר הנפוץ ביותר בעולם. באחת הסצנות בסרטו האחרון משחק ג'יימס בונד "טקסס הולדם" בשליחות הוד מלכותה נגד יריב קשוח ואכזרי. באוסטרליה הליגה במשחק זה הפכה פופולרית ביותר, ומשתתפים בה מאות אלפים. באחד הטורנירים, במועדון השארק בסאות-פורט שבגולד-קוסט, פגשתי את הלבנוני.
סביב השולחן הידידותי שלנו התפתח דיון פילוסופי על רזי הפוקר. אחרי שכל אחד מהשחקנים שלף את האמירה החכמה והמופלאה שלו על המשחק, אמרתי את שלי: "יש רק יריב אחד, שאם תנצחו אותו, תוכלו לנצח כל יריב בעולם, בכל שולחן שתשחקו בו אי פעם. היריב הזה הוא. . . אתה עצמך".
בדמיוני ראיתי את עצמי אומר את המשפט הזה אלפי פעמים במקום אחר לגמרי, במעמד של מנצח בליגה הארצית, כשפרס כספי מכובד של כמה מיליוני דולרים באמתחתי. אלא שבקצב שהדברים מתנהלים כאן איבדתי זה מכבר את הסבלנות ויריתי את משפט המחץ שלי מוקדם יותר, במהלך טורניר זוטא בליגה המקומית. היחיד שהתרשם היה השחקן הלבנוני. הוא הסיט את פני הפוקר העגולות שלו לעברי והתעניין בלאום שלי.
אחרי שהציג את עצמו כלבנוני, בהתרגשות רבה יש לומר, הייתי משוכנע שנהפוך ליריבים מרים. אבל מה שקרה אחר כך הדהים את שנינו ואת יתר השחקנים בשולחן. למרות מלחמת לבנון ברקע הפכנו לידידים טובים, ובמקרים חריגים, כשנקלענו במהלך המשחק למצב של "ראש בראש", שיתפנו פעולה בשתיקה, לתדהמתם ולמורת רוחם של יתר השחקנים.
גיליתי שאזרחים זרים רבים סובלים כאן מסכיזופרניה. הלבנוני שלנו, כמו שאר הזרים, מתרפק מפעם לפעם על מולדתו החרבה והמדממת. בעיניים בורקות הוא מדמה לעצמו את השיבה הביתה. כבר 20 שנה הוא חולם על זה, אלא שבכל פעם מחדש פורצת איזו מלחמה מחורבנת שמרסקת לו את החלום הנכסף הזה. "את הפנסיה שלי", אמר לי פעם בערגה, "אני מתכוון לעשות בלבנון". איש מצחיק הוא. לא?
למען האמת, גם אני מעלעל בזיכרונות שלי מפעם לפעם ומרגיש אידיוט כמוהו. משעשע את עצמי עד כדי כאב ומקווה שבשנה הבאה יקוימו ההבטחות סוף כל סוף, ונוכל לחזור לבית החדש שנבנה יחד עם להקת הדגיגים שלנו בישראל.
ועד אז, הזיכרונות מגיעים לכאן. בחודשים האחרונים הגיעו אלינו לביקור שתי משפחות מאלי-סיני. אחרי שלאה ויעקב לב ביקרו אותנו וחזרו לארץ, קפצו לביקור אורית ויונה צ'רניחובסקי, שבנם איתי ביקש במקום חגיגת בר-מצווה לעשות טיול לגולד-קוסט כדי לבקר את החברים שלו. את הבן שלנו איתמר ואת שיר מעוז. המשפחות הללו עשו את כל המרחק הזה כדי להיות איתנו.
השונית היפה שלנו נהרסה כליל, אבל להקת הדגיגים שרדה את הנחשול, ואם תתעקש - תשרוד גם את נחשול האטימות, האדישות, חוסר האחריות והזלזול. בינתיים הידיעות שזורמות לכאן מהארץ לא ממש מעודדות. עוד מפונים מובטלים, עוד משפחות התפרקו, עוד חברים חלו במחלות קשות, החקלאים שובתים רעב, הקיבוץ החליט לנתק חשמל למפונים המתגוררים בתחומו כי המינהלת לא מעבירה כספים.
כמו הסיפור שלנו ושל משפחת מעוז, כך גם רוב המתיישבים יושבים עדיין ומחכים בחוסר ודאות כבר שנתיים שאיזה פקיד יואיל בטובו להזיז את העניינים. פגשנו כאן לא מעט ישראלים. אבי וזהבית מטשלר הגיעו לאוסטרליה לפני שנים. הם עשו זאת בלי כעס בלב: פשוט רצו לחיות טוב יותר, במקום שאין בו שנאה ומלחמות. המקום שבו הם חיים-חווה על גדות הנהר במרילומבה הוא בדיוק המקום שאפשר לחיות בו כך. זהבית, אבי ושלושת ילדיהם נטמעו היטב בחברה האוסטרלית. רוב חבריהם אוסטרלים. למרות זאת הם מקפידים להגיע מפעם לפעם לבית חב"ד בגולד-קוסט, לרב משה ולרעייתו בלומה.
מפעם לפעם אנו יושבים על גדות הנהר שבחווה שלהם ומגלגלים שיחה על הבית שהיה ועל הבית שאולי יהיה בישראל. פעם שאלתי את אבי, חוואי ואיש ספר, אם הוא מרגיש כאן בבית. בניגוד להרגלו, פשוט שתק. הנה, גם אחרי כל כך הרבה שנים באוסטרליה, לבו עדיין נתון לארץ.
אצלם פגשנו בישראלים נוספים שהגיעו לכאן, איש איש ומניעיו. ביניהם צעיר שהשתייך לארגון השמאלני הקיצוני "מצפן", שמתגורר עכשיו בחווה בניו סאות-וויילס. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, סיפר לנו, לקח את המזוודה ועזב את ישראל לתמיד, בלי להביט לאחור אפילו פעם אחת. אבל אף על פי שעברו כל כך הרבה שנים מאז, מעיניו ניבט עדיין כאב גדול. אני מתבונן בכאב הזה ומקווה שבזמן שאהיה פה אלמד לסלוח.
אחרי שנה באוסטרליה, מתעמעם קצת הכאב בתוכי. למדתי עם הזמן שאפשר לצמוח מתוך כאב ולא לשקוע בו. אבל למדתי גם שאין תחליף למולדת. שעל אף היופי והשקט כאן, דבר אינו יכול להשתוות לזיכרונות שלי מארץ ישראל. למשפחה. לחברים. ללהקת הדגיגים מאלי-סיני שעוד תבנה לעצמה שונית במקום אחר, אף יותר יפה מקודמתה. בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
