"מה שמחזק אותי זה לחזור בסוף הביתה"
רועי זיו חזר לארץ כדי להתגייס למילואים. פצצת עשן ששוגרה לעברו בטעות מטנק, גרמה לו לכוויות קשות, ועתה הוא נלחם את מלחמתו הפרטית להישרדות
- שנה למלחמה - פרויקט מיוחד ב-nrg מעריב
יגאל, אף הוא שיריונר, נכה צה"ל מהלחימה העזה בקרבות החווה הסינית, ביקש ממנו שימשיך לטייל ויחזור במועד מאוחר יותר כדי שיימנע מהסכנה הכרוכה בשירות מילואים. רועי השיב בנחרצות "אם אני לא אגיע למילואים, אז מי כן?", והכריז: "אני חוזר לישראל".
השיריונר מחטיבה 188 קטע את הטיול והגיע ארצה בהקדם האפשרי. בינתיים כבר פרצה מלחמת לבנון. כמו כל עם ישראל הוא השקיף על ההתפתחויות ממרקע הטלוויזיה וניסה להתרגל חזרה לשגרה הישראלית. רועי אף התחיל לבחון את האפשרות לעזוב את בית הוריו ולפתוח במסלול חיים חדש ועצמאי.
ביום שישי היה זה צלצול הטלפון השני שקיבל רועי. הפעם זו היתה ההודעה על צו 8. הוא נקרא לדגל כדי להשתתף במלחמה שהשתוללה בצפון. תוך פחות מ-24 שעות הוא נפרד מהוריו ועלה יחד עם כל חבריו לחטיבה צפונה. שיירות ארוכות של טנקים ונגמ"שים שראה לאורך הדרך צפונה הבהירו לו כי פניו ללבנון.
חזרה לארץ כדי לשרת בצה"ל. צילום: רותם פלדנר עריכה: שלומית חביב
אחרי אימון קצר הוא עלה על הטנק והוצב בכוננות באזור כפר יובל. היה זה לילה חם. למרות הדי הפיצוצים מסוללת התותחים הסמוכה, העדיפו הלוחמים לישון מחוץ לטנק במשמרות. בשעה 5:00 לפנות בוקר הוא התעורר למשמע קול פיצוץ עז. כשפתח את עיניו ראה "גשם של זהב" מספר רועי. פצצת עשן שנורתה בטעות לעברו מטנק סמוך גרמה לו לכוויות קשות בחלקים גדולים מגופו.
חבריו מיהרו לשפוך על גופו מאות ליטרים של מים כדי לכבות את האש שאחזה בו.
מאוחר יותר, כשיכול היה לדבר, התבקש להתקשר להוריו ולהודיע להם שנפצע. כשדיבר עם אמו, גינת, "לא ידע לומר לה היכן נפגע". בצל הסכנה הברורה מהקטיושות הרבות שנחתו באותם ימים על העיר חיפה "טסו" הוריו של רועי לבית החולים ונדהמו לגלות את מצבו הקשה.
רועי היה עטוף כולו בתחבושות. "כל הדרך התפללתי שהוא לא נפגע בפנים", אומרת אמו גינת. "העיניים הירוקות והגדולות שלו בסדר. באתי ומצאתי אותו עם עין אחת נפוחה ועין אחת סגורה".
רועי הועבר ליחידה לטיפול נמרץ ועבר כמה ניתוחים מסובכים. "אני מאמין שמה שהיה צריך לקרות קרה", אומר רועי, כשעל פניו תחבושת לחץ. "אני לא מתעסק עכשיו בלמה זה קרה. בהתחלה היה לי מאוד קשה".
"כל יום בשבוע הוא יום מיוחד", הוא מוסיף. "צריך הרבה כוח רצון, הרבה סיבולת. יש לפני עוד הרבה פיזיותרפיה. ניתוחים. בהתחלה היה לי מאוד קשה לדבר על זה, אבל לאט לאט נפתחים". רועי מסביר כי "תהליך הטיפולים הוא מאוד מאוד קשה. מה שמחזק אותי הוא בסוף לחזור הביתה להורים ולמשפחה".
ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, רוני מורנו, שביקר בבית המשפחה, אמר בנוכחות רועי: "התפקיד שלנו הוא להוביל אותו למסלול בחזרה. אנחנו לא חוסכים שום מאמץ כדי לסייע ונגיע לאן שצריך בכל מקום בעולם כדי לעשות את המקסימום".
"הנה בעוד כמה ימים הוא ייצא לארה"ב כדי לעבור סדרה של ניתוחים", מורנו מסביר. "אנחנו נלווה אותו ללא גבול. יש לפניו עוד כברת דרך ואנחנו נהיה שם תמיד. מורנו לא שוכח להזכיר את אחד הרכיבים החשובים ביותר בטיפול – תמיכת ההורים והמשפחה. "חשוב להזכיר כי החיבוק החם של ההורים מאפשר לו להתמודד בצורה טובה יותר עם הכאב וללא ספק מדובר בתהליך שיקום כואב וארוך".
האב יגאל, פסיכולוג במקצועו, מתעודד מהשיפור במצבו של רועי, אך לא מסתיר את העובדה כי האירוע של הבן פתח אצלו פצעים ישנים שגרמו לו לחלומות על אירוע פציעתו שלו.
אחיו הצעיר של רועי עתיד להתגייס בקרוב לצה"ל. רועי נקרע בין הרצונות השונים - לגונן על האח, אולם גם לתמוך בו להמשיך את הדרך המשפחתית שעשו הוא ואביו.
"זה אחי וברור שהייתי רוצה לשמור עליו, אבל אני אתמוך בו לאן שיילך ובמה שיבחר - גם אם יהיה זה לקרבי", הוא אומר. "למדתי הרבה דברים מהפציעה שלי. חשוב לעזור לאחרים. אני עוד לא השתקמתי ויש שורה של מתנדבים שמאוד עוזרים לי ולשאר הפצועים". רועי פונה לציבור ואומר: "איפה שאתם יכולים תשתדלו לעזור לאחרים. זה מאוד מקל".
שבוע לאחר אירוע פציעתו של רועי נכנסו חבריו לחטיבה לדרום לבנון והטנק בו שהו כמה מחבריו ספג פגיעת טיל נ"ט מסוג "קורנט", שבדרך נס לא הסתיימה בהרוגים אולם חבריו נפצעו בתקרית.
נא להמתין לטעינת התגובות
