אלוהים לא מרחם על ילדי
חיינו הקודמים כבר רחוקים מאוד מאיתנו. רוגל אלפר מבלה שבוע נוסף לצד בנו המאושפז
החום נסק מעלה, הקיבה הקיאה כמה פעמים את תכולתה, המוגלה זלגה מאיפה שזלגה, הנשמה המותשת ייבבה שלוש שעות "אבא אני רוצה הביתה, אבא הבטחת ולא קיימת," עירוי האנטיביוטיקה שב וננעץ בווריד, התיקים שנארזו נפרקו, הבלונים של ספיידרמן ובובספוג שבו ונקשרו למסגרת המיטה, ציורי איחולי ההחלמה המהירה והרפואה השלמה הודבקו שוב לקירות ואנחנו נשארנו בחדר 4, במסדרון כירורגית ילדים שהיה לכל עולמנו, עם שכנתנו, הנערה שרגליה רוסקו על ידי נהג מטומטם.
בינתיים שוחררו הביתה רבים שיצאו עימנו למסע המפרך והתחלפו באחרים: הפעוט החמוד שזוחל בחדווה במסדרון עם שתל שמיעה חדש במוחו, הילדה בת השלוש שצווארה נטוי דרך קבע על צדו, ועוד רבים שלא הספקנו להכיר, מגובסים בצורות שונות ומשונות, שכובים ללא ניע על מיטותיהם, מבטיהם נעוצים בתקרה.
וגם הילד בן השבע שכמנהג המשפחות החרדיות מטופל בעיקר על ידי אחיותיו בנות העשרה וזר יום ההולדת שנשזר לראשו שובר לב כשהוא חולף על פנינו בכיסא הגלגלים, פניו כה עצובות ורגישות.
חיינו הקודמים כבר רחוקים מאוד מאיתנו. השגרה החדשה, אפורה וחד-גונית, מחקה כל מה שקדם לה. מה שמתרחש מחוץ למסדרון הזה נראה לא מוחשי. תחנת האחיות היא מרכז חיינו. קשה להאמין שהיו ימים שלא התייצבנו כל בוקר בדלפק והושטנו יד לקבלת מזרק עם איזה משכך כאבים נוזלי בטעם תפוז, להיט גדול במסדרון שלנו.
ואיזה מסדרון כעור הוא. תקרתו נמוכה, נורות הניאון שלה מקרינות אור מדכדך, ומשתלשלים ממנה מיני קישוטי קרטון מחבילות של דיסני, ואילו הקירות מעוטרים בתודות המוקדשות לצוות המסור. מדובר בסחורה הרגילה בז'אנר הזה - צילום מטושטש בתוספת מילים חמות, מנוסחות במעט מאוד כישרון וטעם, בדרך כלל בשורות שקולות ומחורזות. מי אמר שהשירה מתה. היא נותרה הצורה העממית המועדפת לביטוי רחשי לב. היא פורחת בבתי החולים, רוויית קיטש וקלישאות. מצד שני, נראה אתכם מוצאים מילה שמתחרזת יפה עם פרופ' ויינטראוב.
המבקר הלילי הקבוע שלי, שמביא אוכל טוב מבחוץ
כמה קבצנית מסוגלת המדינה הזו להיות? לאן הולך כל הכסף ממס הבריאות האימתני? אפילו החדרים העלובים האלה, עם הארוניות החורקות, לא מומנו מתקציב הבריאות? הכיסאות ליד האקווריום הם מתנת חברת רהיטים והטלוויזיה החלודה באזור הישיבה, המכונה בציניות ''הסלון'', גם היא שי מגוף מסחרי.
כנראה שעד שמישהו לא יתרום פה ראוטר לא יהיה אינטרנט אלחוטי. כמה זה עולה, מאה שקל? אנחנו נתרום, אבל אז ניאלץ להשיג טכנאי שמוכן לתרום כמה שעות עבודה בהתנדבות. ובעניין הלפתן: אפשר לחסוך כמה שקלים ולהגיש מי מדיח כלים במקום וסביר שאף יירשם שיפור מה בטעם.
אנחנו מעבירים את הזמן בנעימים בהתמסרות לבלונים. איך לא חשבנו על אורח חיים כזה קודם? אמנם אין הרבה אתגר, אבל זה עושה פלאים למערכת העצבים. והיינו ממשיכים כך לנצח ואף מוותרים על השחרור המיוחל, שההמתנה לו רק מכבידה עלינו בסופו של דבר ומכניסה אלמנט בלתי רצוי של מתח מיותר, לולא הוטרדנו מדי כמה שעות על ידי ליצנים רפואיים מלאי כוונות טובות.
הם קצת כמו ברסלבים. עושים המון רעש, מתנפלים עלינו בלי לשאול, מרעיפים עלינו מפלי שמחה כפויה, קושרים את בלוני הנקניק המעצבנים שלהם ומספרים בדיחות גרועות. ''למה הים כחול?'' שאל אחד מהם את בני. בני לא ידע. גם אני לא ידעתי. "כי הדגים עושים בלו בלו בלו'', הוא אמר וחייך בגאווה כמי שזה עתה הביא אותה בשורת מחץ שג'רי סיינפלד, או ארקדי גאידמק (ומדוע שלא יקנה בין היתר שורות מחץ?), היו שמים עליה מאה אלף דולר (יודעים מה, 200 אלף, היה גאידמק אומר, ואני לא אוהב שאומרים לי לא) על המקום.
"בלו" זה כחול באנגלית, הסברתי לבני. ''אה'', הוא אמר. "למה הים כחול?'', שאל הליצן אמא של ילד אחר. הסתלקנו משם להמשיך לשחק בשקט עם הבלון שלנו.
הטיפוסים הכי מעצבנים במערכת הבריאות, הסיבה שהיא כורעת תחת העומס, הם הרוקחים. להשיג היום תרופה עם מרשם מרוקח זה לא עניין של מה בכך. זה משא ומתן ארוך. זה דין ודברים מייגע. זה יכול לקחת זמן ולכן המיטות נערמות במסדרונות.
רוקחי רשתות הפארם כבר לא מחזיקים מעצמם אנשים שמקצועם קבלת המרשם ליד, שליפת התרופה מהמגירה, רישום המינון על גבי המדבקה וגביית התשלום. הם השתדרגו למעלת מטפלים הוליסטיים. הם משוחחים עם הלקוח, מבררים את ההיסטוריה הרפואית שלו ושל בני משפחתו, מביעים את חוות דעתם על טיב המרשם ומידת התאמתו לפתולוגיה הרפואית, מציעים חלופות, מסתגרים עם המרשם בחדר אחורי ועושים עימו שם השד יודע מה, אולי איזו התייעצות רב-קווית בווידאו קונפרנס, ומגיחים החוצה כעבור רבע שעה, עדיין חוככים בדעתם אם בכוונתם לאשרר את ההליך הרפואי המוצע או שמא לדחותו עד לקבלת מידע חיוני נוסף. והאנשים בתור מתים על זה. סוף סוף קצת יחס אישי חם.
הרוקחים משיבים על כל שאלה באדיבות, באריכות אין קץ. כשתגיע לכאן האופנה האמריקנית של פתיחה באש מתת מקלע על קבוצות אנשים תמימים, זה יקרה בתור בבית המרקחת.
"זה מינון גבוה מדי", חרץ בפסקנות הרוקח האחרון שהיה לי העונג להזדקק לשירותיו, אחרי שעמדתי 45 דקות בתור מאחורי הקשישה שלא הכירה אותו אך נפרדה מעליו כדודתו האהובה.
זה מרשם רשמי, התעקשתי, חתום על ידי רופא בעל שם בתחומו, שבמקרה כלל וכלל איננו תחום התמחותך, והוא אפילו בדק את הפציינט אישית. "לא נותנים את זה לילדים'', הוא אמר ומיהר להסתגר בזעף מיוסר עם המרשם בחדר האחורי. כעבור רבע שעה בישר לי שהתרופה אזלה מהמלאי.
העוזרת שלו פתחה מגירה ושלפה חפיסה. "אתה עושה ניסויים על הבן שלך," הוא צעק לעברי כשנפרדנו. "את זה עושה אלוהים," השבתי לו.
האמת היא שאלוהים עושה ניסויים על הרבה ילדים במסדרון שלנו. והבן שלי שר: "אלוהים שלי, אתה בנזונה, לך תזדיין בגיהנום השחור."
נא להמתין לטעינת התגובות
