"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"
כדי לקלל את עם ישראל וגם כדי לברך אותו, בלעם בוחר בתכונות הייחודיות שלו : בודד, ייחודי, מתנשא, לא מתחשב. קללה או ברכה? תלוי מי מסתכל. הרב יהודה ברנדס לפרשת בלק
בלעם מכבד את א-להי ישראל ומכיר בעליונותו, אבל מנסה להתחכם ולבצע את משימת הקללה המוטלת עליו. בסופו של דבר, הקללה המיועדת הופכת לברכה. אין הוא יכול לפעול כנגד הרצון הא-להי והמציאות השוררת במחנה ישראל. הוא מתבונן במחנה ישראל ונאלץ להודות ש"מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". יתר על כן, ברגע נדיר של חשיפה עצמית הוא מבקש על עצמו: "ותהי אחריתי כמוהו". עם זאת, ההכרה במעלתו של עם ישראל ובסגולותיו הייחודיות אינה הופכת אותו לפילושמי, אוהב ישראל. אדרבה, הוא ממשיך לנסות, מכל צד אפשרי, למצוא איזו פירצה שדרכה יוכל לקלל את ישראל, ובסופו של דבר אף מצליח.
חז"ל אומרים שגם מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה ביקש לקלל. והדבר מובן יפה: בלעם מחפש את התכונות המיוחדות של עם ישראל, התכונות והמאפיינים העושים אותו לעם יוצא דופן וחריג במשפחת האומות. תכונות אלו יכולות להתפרש לטוב ולמוטב. הרשע, מחפש את צד הגנות שבהן.
לדוגמה, אפשר לראות את "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כתכונה מאד חיובית: עם אוטונומי, בעל זהות עצמית ברורה, שומר על תורתו וייחודו האתני והתרבותי, ומכח זה, מתבדל בין העמים. הוא שומר על בדילותו זו באמצעות מערכת מצוות, דינים ומנהגים. כדוגמת איסורי נישואין עם אומות העולם, או מערכת מסועפת של הקפדות בתחום האכילה, המונעת ממנו כמעט לחלוטין להשתתף עם הגויים בשמחתם, בסעודתם ומשתיהם. שמירת הייחוד הזאת מאפשר לעם ישראל להמשיך את תרבותו הייחודית לאורך כל ההיסטוריה, ולהמשיך לתרום בתחומי האמונה והמוסר לכל העמים הבאים איתו במגע ומכירים את ערכו. זו אם כן ברכה ומחמאה גדולה.
אולם אותו הפסוק עצמו יכול להתפרש גם כגנאי וקללה - עם בדלני ומתנשא, שאינו מוכן להתקשר ולהתערב עם העמים שסביבותיהם, "דתיהם שונות מכל עם", ובכל מקום שבו הם נמצאים הם חריגים, מטרידים, ו"לא ידידותיים". טענה זו נשמעה בפי שונאי ישראל בכל הדורות, מפרס של המן ואחשורוש, ועד האנטישמיים ברוסיה וגרמניה במאה הקודמת.
ואף בימינו אלה במקומות שונים בעולם. (ולצערנו, אף בפי יהודים בארץ ישראל כיום). הדרישה שבאה בעקבות טענה זו שתי פנים לה: יש הדורשים מעם ישראל לחדול מהתבדלותו ולהתערב בין הנכרים התערבות גמורה, כפי שנדרש מעם ישראל בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים, דרישה שלפעמים הובעה דווקא על ידי ליברלים ונאורים. ומצד שני, יש הדורשים
מעניין הדבר, שהטענות של שונאי ישראל הן כפולות משמעות, ממש כעמדותיהם של בלק ובלעם. מצד אחד - יש בהן הערכה מרובה, לפעמים עד כדי הפלגה מוגזמת, של העם הזה. ובה בעת, מתוך חרדה מפני העצמה הזאת, ומתוך תחושת איום או נחיתות, ההכרה הזאת מובילה דווקא למאמץ אדיר להכפיש את עם ישראל ולפגוע בו.
דברי בלק "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את עשב השדה" הם הגירסה המוקדמת ביותר של "הפרוטוקולים של זקני ציון" המוכרת לנו. והם מהווים, כמו שאר חלקי הפרשה, אב טיפוס לסגנון הטענה האנטישמית הזאת לדורותיה.
האם יכולים בני ישראל לעשות משהו כדי למנוע את ההתנהלות של בלק ובלעם? מן הפרשה משתמע שהדבר אינו נוגע בכלל ליחסיהם עם האומות. אין שום דיאלוג בין ישראל לבין מואב בפרשה. אדרבה, לפי האמור בספר דברים (פרק ב'), הקב"ה הזהיר את משה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה".
ובכל זאת, עצם נוכחותו של עם ישראל בסביבה והרקע הקודם החרידו את בלק משלוותו ועוררו אותו להזמין את קללת בלעם. מדברי חז"ל משמע, שהצלחתו של בלעם בקללת ישראל נבעה מזיהוי חולשה מוסרית שניבעה במחנה הישראלי, היא שגרמה להם לזנות בשיטים עם בנות מדין. אלמלא כן, לא היה עולה בידו לפגוע בהם, כפי שלא הצליח בכל "קללותיו" האחרות. יתכן, שההוראה הנובעת מכך היא שכאשר עם ישראל ממלא את חובתו הייעודית והייחודית, הגויים מקבלים זאת בהערכה ובכבוד, ואילו כאשר הוא נאבק בהם חזיתית, או אדרבה, מנסה להתקרב אליהם על ידי התבוללות ברמה זו או אחרת - שדוגמתה הקיצונית היא הזנות עם בנות מדין בעקבות קללת בלעם, דווקא אז הוא מעורר עליו את חמתם ואיבתם של שונאיו.
הדרישה העולה מן הפרשה היא, שעם ישראל ישמור על מעלתו המוסרית ותפקידו התרבותי בעולם, ומתוך כך יהיה שמור ומוגן. יהיו בין אומות העולם מי שיכירו בערכו ובתפקידו, ויתכן שלא כולם יתרגמו זאת לשנאה. המודל הראוי המוצג בתנ"ך למציאות שכזאת התקיים בימי שלמה המלך, שכרת בריתות עם העמים אשר סביבותיו. את פרשת ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך אפשר ללמוד כקוטב הנגדי, כהיפוכה החיובי של פרשת בלק.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. מחבר הספר "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה
נא להמתין לטעינת התגובות
