לילה שחור-לבן
גבר שאוהב לצאת, אישה שמעדיפה לישון, ואיך שהזמן פותר בעיות כאלו
הנה החזאים שוב מפחידים אותנו בגל חום, וכולנו מתכננים לא לזוז מהקובייה הממוזגת שבה אנו חיים ויוצרים עד שכדור הארץ יפסיק להתחמם, החטופים ישובו, ברגותי ישתחרר ושלום על ישראל. ואם לא די לנו בכך שהשמש מטגנת אותנו ומגעי השלום קפואים, אנחנו מקבלים גם את החדשות האלה: ביום חמישי יחול בתל אביב לילה לבן. לילה של בילויים בכיף עד הבוקר. מי שילך לישון מפסיד.
ואנחנו כידוע עדיין לא זרקנו את הסטיקר "אנחנו ננצח". כאדם שמזמן אין לו קווים אדומים בין יום ללילה, זה מפחיד אותי כהוגן, הלילה הלבן הזה. גם ככה תל אביב הומה כל הלילות. צעירים חסרי מנוח פוסעים ברחוב בן יהודה וברחוב הירקון, כאילו מחלקים משהו בנמל, ומי שיגיע ראשון יזכה בכל הקופה או לפחות ימצא את אהבת חייו בשירותים המצחינים של איזה מועדון צרחני. המצעד הלילי התזזיתי הזה מורה בעיני יותר מכל על חוסר נחת ועל בדידות האדם הצעיר היושב מול המחשב ומחכה לאסונות הבאים. כבר אמרו חכמים ממני שכל העוולות בעולם התחילו משום שהבנאדם לא מסוגל לשבת שעתיים רצופות עם עצמו בדירתו, ומבחינתי הלילות, לבנים ככל שיהיו, נועדו לשינה, לקריאה ולפגישות עם אהובתך או ידידיך הטובים. גם כשאני יוצא לפעמים בערב לקפה ההומה ופותר תשבץ לבדי לאור הנר, אני מרגיש שכבר השתוללתי יותר מדי ללילה לבן אחד.
ביחסי האהבה/שנאה שלי עם תל אביב, אני בהחלט מעדיף אותה בשעות בין ערביים, ובעיקר אני אוהב את חוף הים שלה, שבו אני יכול לדלג בין המדוזות, לקבל איזה כדור מטקה בראש ולהרגיש שביליתי קצת וכעת אני בהחלט יכול לחזור לכתוב ולאהוב, ויש עוד כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לקרוא.
אלא שלא תמיד זה היה ככה.
בסוף שנות השבעים, קצת אחרי שהגעתי לתל אביב, לצבוע אותה באדום לפני שהיא תצבע את עצמה בלבן, חיי הלילה שלנו התחילו באחת בלילה.
היינו יושבים - אהרונה ואסי, יוסי בנאי, נורית ואני, נירה ועוזי, נסים אלוני (רשימה חלקית) - ב"פופים" האלה של הסבנטיז שאי אפשר לקום מהם, ובאחת בלילה נכנסים לרכבים ומגיעים למועדון של פרדריקה שאחר כך היה המועדון של רפי שאולי, מביאים אותה בכניסה של "ביוטיפול פיפל", מחכים עד שדן בן-אמוץ יצחיק אותנו או עד שמישהו ירביץ לעמוס קינן, ובחמש בבוקר חוזרים הביתה.
לפעמים מתי כספי ושלמה גרוניך היו מנגנים יחד על פסנתר אחד, ואני זוכר שכצעיר שחונך לחיי עמל זה נראה לי דקדנטי, והיה לי קצת עצוב שאני אוהב את זה.
לא כך אשתי הכי ראשונה, נורית היומית. לדעתי רוב הזוגות שמצליחים לסבול אחד את השני יותר מ-20 שנה מורכבים מאדם לילי ומאישה יומית. אני בן אדם לילי שמתכחש לבקרים, ותמיד הנשים שלי היו נשים של בוקר. הייתי שומע אותן שרות בעליזות במקלחת בשבע בבוקר ואומר "אלוהים,
בשנות הנישואים שלנו, אחרי שנולדו לנו ילדים והתחלנו לעבוד קשה כדי להזין את הגוזלים, ביציאות המועטות שלנו למסיבות של חברים או למסעדות וברים המשפט הכי נורא שהייתי יכול להגיד לה זה "הלילה עוד צעיר!".
היא אהבה את הלילות שלה זקנים, וגם באירועים הכי נוצצים היינו מגיעים לפני כולם ומהרגע שהיינו מגיעים היא היתה מביטה מהחלון בערגה אל החיפושית הכתומה שחנתה בחוץ ושידרה "אני רוצה הביתה".
יש לי הרגשה שחוסר חדוות הבילוי הלילי שלה לעומת הרצון שלי להישאר - לא משום שאני נהנה אלא מהקושי הילדותי לעבור ממצב אחד למצב אחר - היה שורש משברי הזוגיות הראשונים שלי עם האישה היומית והיפה שאהבתי. אף שנחשבה לנערת זוהר - במושגים של הימים ההם - אשתי לשעבר תמיד היתה אישה עובדת מרמת גן, ולילות לבנים גרמו לה למיגרנה שנמשכה עד ללילה הצעיר הבא.
אני, למשל, חשבתי תמיד שהערב הוא הזמן הרומנטי ביותר וכנראה שהשקעתי את התחושה הזאת באישה האהובה הלא נכונה. לא אשכח כיצד פעם, לפנות ערב, כרעתי על ברכי השבירות לפניה ואמרתי: "בואי נלך לראות את השקיעה", ואהובתי ענתה לי: "איפה זה מציג?".
היא באמת חשבה ש"השקיעה" זה סרט חדש של ויסקונטי או דה סיקה, והיום אני חושב שאולי היא צדקה.
אחרי די הרבה שנים ונשים למדתי גם אני לסלוד מחיי הלילה בחוצות העיר המטורפת, בדרך כלל עם אנשים שאין לך מה לומר להם ומקומות מחרישי אוזניים שרק בזכותם אני מרכיב כעת מכשיר שמיעה מתוחכם.
תפישת חיי הלילה שלי התקבעה לכל שאר חיי הבוגרים כשהייתי כתבנו בלונדון. גם בעניין הזה, כמו בלימודי הגינונים האירופיים האחרים, חנך אותי ידידי הטוב אלכס גלעדי. אלכס הסביר לי שכאן, בלונדון, הגבר שעובד בסיטי של לונדון הולך לפאב השכונתי מיד אחרי העבודה, שם הוא משוחח על כלום עם הפאב-מייטס שלו, שותה את כמות הגינס שעושה אותו רופף ושמח בחלקו ורק אז חוזר הביתה לאשתו הנרגנת ולילדיו הבריטים המסובכים.
הגבר השתוי קלות יהיה מאוד נחמד למשפחתו כשהוא חוזר מהשתייה, והדבר הכי אלים שהוא יעשה זה להירדם על הספה לפני החדשות של הבי-בי-סי.
בתל אביב זה הפוך. הגבר יחזור מהעבודה-בתקווה שיש לו אחת-עצבני וממורמר, ולפעמים ייזום ריב טיפשי עם אשתו כדי לצאת בטריקת דלת מהבית ולדפוק את הראש, ולפעמים לחזור בבוקר ולהתחיל לשקר את השקרים הלבנים שבסופו של דבר יפרקו את נישואיו ויהפכו את חיי הזוגיות שלו ללילה לבן.
כן, חברים וחברות, למדתי משהו מהנשים שאהבתי ומהבריטים שמחרימים אותנו זמנית. אני יוצא בערב, שותה כוסית או שתיים, מדבר עם חבר או שלושה וחוזר לחיי הלילה הביתיים שלי, יחד או לבד, ובדרך כלל נרדם כמו כל זקן נבון אחר ב-11 וחצי . ודוד ויצטום עם החדשות של ערוץ 1 הם שיר הערש האהוב עלי - במקרה של נדודי שינה תמיד אפשר להעביר לערוץ 33 ולהירדם עם חלומות בשחור-לבן.
לכו אתם ביום חמישי ותחגגו לילה לבן וטרוט עיניים. תצפו לכם בשקיקה במופעי הרחוב בשדרות רוטשילד, תשירו בציבור עם הגבעטרון ("שירה עם ותיקי היישוב", מכריזה המודעה המעייפת). תרקדו עד שתיפלו בהרקדה ההמונית בחוף גורדון (ריקוד שני בשקל?) ואחר כך תראו סרטים אילמים בסינמטק.
אני בטוח שיהיה לכם לילה לבן נהדר. כמו בכל חגי ישראל, גם במקרה הזה הלילה הלבן לא יהיה מושלם אם לא נכריז בערב החג על סגר בשטחים ועל לילה שחור בעזה.
לכו תחגגו לכם, רק תדעו שזו לא חובה, ושאתם יכולים תמיד לבחור באופציה המדינית שלי ושל ידידי הקרובים ממועדון הלבבות השבורים. עבורנו, כל התקהלות היא מסוכנת, ההשקעה הנבונה ביותר היא בקומץ חברים, הרקדה המונית יכולה להסתיים בדיכאון קולקטיבי, והכי חשוב - מותר לכם להחליט בכל ערב באיזה צבע תצבעו את הלילה שלכם.
לילה טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
