חשבון נפש
רסאן חטיב חושש שהניתוק בין עזה לגדה יחסל את רעיון המדינה העצמאית. הילאל חשאן מעריך כי בסופו של דבר ייחנק החמאס תחת הלחץ. סלאח תעמרי סבור שהפלשתינים מתחילים להבין את הטעויות שעשו. שלושה אינטלקטואלים מנסים להביט קדימה
החברה הפלשתינית מתמודדת עם השאלות האלה מאז הסכמי אוסלו. האם היא אכן מסוגלת לבנות מדינה-שבדרך שמטרתה האמיתית תהיה קיום ושגשוג? האם הכיבוש הישראלי הוא תירוץ לכל אנרכיה ואלימות? האם רק העוול והמצוקה עוצרים אותה מלהתקדם, או שיש בה גם יצר הרס עצמי קטלני? מול המראות מעזה, אין פלשתיני משכיל וישר שהיה יכול להתחמק מן השאלות האלה.
מול התקשורת הישראלית נפרץ הקו רק לעתים רחוקות. לא מעט פלשתינים רואיינו, אבל האמירות שלהם היו פוליטיות, נושאי השיחה מיידיים. צריך אומץ, ייאוש או מרחק כדי לומר לזר, ודאי לישראלי, מה השתלטות החמאס, חצייתה של הישות הפלשתינית באלימות כה קשה ואובדן הסיכוי לעצמאות של ממש, עושים בנפש הפלשתינית פנימה.
רסאן חטיב נמצא עכשיו רחוק. הוא היה בעבר שר התכנון הפלשתיני, והיום הוא סגן נשיא אוניברסיטת ביר-זית. בימים אלה הוא משלים דוקטורט באנגליה. הוא מוותיקי התהליך המדיני, והיום הוא מוביל עם החוקר הישראלי יוסי אלפר את האתר "ביטרלמונס", אחד המקומות היחידים שנותר בהם דיאלוג.
אין צד, לא הפת"ח ולא החמאס, שבוטח בדמוקרטיות של הצד האחר, הוא אומר, ולכן יש היגררות לכוח. אבל אסור לכם הישראלים לתלות את מה שקורה באופי הפלשתיני: הכל מתחיל מהכישלון של תהליך השלום. הייאוש ואובדן האמון ברשויות, שבשנות התקווה קידם אותן הציבור הפלשתיני בברכה, בולט יותר בעזה באופן טבעי: היא מבודדת אחרי ההתנתקות, הרשות כמעט לא ניכרת בה, יש בה אבטלה של 50 אחוז. ארגונים פרטיים הפכו חזקים יותר מהמדינה בכל הנוגע לחיי אנשים, מביטחון ועד עבודה, וזה מתכון לאנרכיה.
גם ליהודים לפני הקמת ישראל היו חולשות, אני אומר לו, ועדיין היה להם ברור שצריך
היום, אומר חטיב, יש בחברה הפלשתינית רוב שלא מחויב לדמוקרטיה. הניתוק בין עזה לגדה מחסל את רעיון המדינה, כי גם יחד הן בקושי מהוות בסיס למדינה בת קיימא. ועוד מעט תושלם הגדר: לגדה יהיה מוצא אחד, לירדן-ולעזה יהיה מוצא אחד, למצרים. זו מדיניות מכוונת של ישראל, לחתור תחת רעיון המדינה הפלשתינית. אל תשלו את עצמכם: אי אפשר לדבר על חולשות פלשתיניות בלי להתייחס למה שאתם עושים.
הילאל חשאן חושב שהחמאס גמור. הגדה תשגשג בעזרת העולם, החמאס ייחנק תחת הלחץ. כשאני מזכיר לו משפט שנהג פרופ' ישעיהו ליבוביץ לומר, שלפיו מדינה בדרך לגיבוש מלא חייבת לעבור מלחמת אזרחים, אפשר לשמוע מהצד האחר של הטלפון את ההיסוס. מלחמות אזרחים הן עסק מכוער, הוא אומר לבסוף, אבל הלקחים שלהן חשובים לבניית חברה.
חשאן ראה מקרוב מלחמות אזרחים. הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה האמריקנית בביירות. אחותו ומשפחתה גרות ברמאללה. ראיתי את הפלשתינים בלבנון בשנות השבעים, הוא אומר בשיחה מביירות. הם עשו שם דברים איומים כי הם סבלו ורצו שאחרים יסבלו. לוקח זמן ללמוד להסתכל על עצמך ועל אחרים באופן בונה.
חשאן פרסם לפני כמה שנים ספר בשם "ערבים בצומת דרכים", שניתח באומץ את כישלונם של המשטרים הערביים ליצור שגשוג, תחושת שייכות וקשר אל העם. אבל הוא חושב שהפלשתינים לא אבודים. יש להם שיעורי בית לעשות. לוקח זמן לפליטים הנתונים תחת שלטון מושחת לגבש תפיסה של שלטון עצמי. צריך לטפח, צריך לבנות, לא לעמוד עם סטופר לאנשים שעוד מצויים תחת כיבוש. עם עזרה מבחוץ, עם הכרה של ישראל והעולם בכך שמגיע להם בית משלהם, זה יקרה. מיליוני פלשתינים, אומר חשאן, הכירו בכך שישראל קיימת ותתקיים. זה רגע היסטורי, הם מוכנים להשתנות, ודווקא לישראל יהיה תפקיד מכריע אם תיתן תקווה.
סלאח תעמרי אומר שהוא בהלם מהמראות בעזה. מי שהיה בכיר השבויים של אש"ף במלחמת לבנון, שר בממשלה הפלשתינית והיום הוא מושל בית-לחם, מתנגד בתוקף לאמירה שיש לפלשתינים בעיה תרבותית מובנית נגד שלטון עצמי לטובת הכלל. שימרנו את הדברים האלה בתנאים קשים מאות שנים כשגרנו בכפרים, הוא אומר. עזה והגדה הופרדו לזמן רב, אבל שמרנו על זהות. אם ישאירו אותנו לבד, נצליח.
העניין הוא, ממשיך תעמרי, שאף פעם לא השאירו אותנו לבד. לא רק הישראלים: כל אחד התעסק בפלשתינים, כל הערבים וכל העולם. שלטו בנו, השחיתו את אנשינו, לא עזבו אותנו בשקט. הרגש של כולנו הוא הלם, הוא חוזר. אנשים מדברים בשקט, ברצינות, מתחילים להבין את הטעויות. נתקן אותן רק בבחירות, לא בכוח. אסור שמה שקרה בעזה יקרה בגדה.
בצה"ל, אני אומר לו, אומרים שהערובה היחידה לכך שהחמאס לא ישתלט גם על הגדה היא הנוכחות שלנו שם. תעמרי צוחק. ברגע שאתה אומר לי את זה, הוא אומר, חייל ישראלי עוצר אותי במחסום, ותאמין לי שאין לי אף חמאס באוטו. אבל אני אומר לך, למרות ההלם, שכובד האחריות ינצח בסוף את השנאה ואת המרירות. יותר חשוב שנרפא את הפצעים בינינו מאשר את אלה שגרמו לנו הישראלים. בסוף, לאט, זה יקרה.
לפני כמה שנים הרציתי בפורום כלשהו בהנחיית זאב שיף. במהלך ההרצאה התייחסתי למהלך של פיקוד דרום במלחמת ששת הימים; באולם ישב שייקה גביש, מי שהיה אלוף הפיקוד במלחמה ההיא. לרווחתי, גביש אישר את הדברים במנוד ראש.
שיף, אלגנטי כדרכו, התערב והפנה את תשומת לב הנוכחים לנוכחותו של גביש. "יש כלל גדול", אמר לי ולכולם, "שלא מדברים על המבול בנוכחותו של נח".
בעולם של הכותבים בענייני צבא, ביטחון ומדיניות היה זאב שיף, שהלך לעולמו השבוע, נח-ללא כל שגיאה. הוא היה שם, הוא ראה וידע הכל, בנוכחותו התבטאת קצת יותר בשקט ועם קצת פחות ביטחון עצמי, הרי נח נמצא במקום ואתה עוסק במבול. לכתו משאירה אותנו בלי מגדלור דומה, וספק אם עוד יהיה כזה אי פעם. יהי זכרו ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
