כניסת השבת - שאלת ילד חרדי
הפעם החרדים לא יצאו בהמוניהם לרחובות כדי למחות נגד מצעד הגאווה, כדי שלא יצטרכו להסביר לילדיהם מה זה הומו. וגם: איך סיפור קטן אחד מעיד על גדולתו של הרב עובדיה. אבישי בן חיים
גם הקנאים לבדם הם כוח, ואסור לשכוח את הנזק שיכול לחולל אפילו קנאי אחד בודד שיעשה מעשה נורא, אבל נכון לשעת כתיבת שורות אלה אפילו האפשרות שאלימות משטרתית נגד החרדים תאחד את כלל הציבור החרדי
ותדחוף אותו למלחמת קודש לא עובדת. הקנאים לא יכלו לעמדה העקרונית שהוביל האדמו"ר מגור ועל פיה אסור לחרדים להתעסק בנושא ובדרך לחשוף את נפשותיהם לתופעת ההומוסקסואליות.
הפשקוויל הנועז שהוציאו קיצונים נגד החזק באדמו"רים, שבו לעגו ל"איגוד חסידי גור למען התועבה", רק החמיר את מצבם, אף על פי שטרחו להתנער ממנו בחריפות. להפגנת החרדים ביום ראשון, שהבטיחה אפילו טקס נדיר של הטלת קללה על הצועדים בחסות 500 נרות שחורים ושופרות, הגיעו רק כ 10,000 מפגינים, רובם מחוגי הקנאים.
רבני הזרם המרכזי, החסידים והליטאים יצאו נגד ההפגנות. המנהיג הליטאי הרב אלישיב, "איש ההלכה" המובהק, התייחס לחובה ההלכתית להביע מחאה, אך הסביר לשואלים כי מספיק שיקראו קפיטעל (פרק) תהילים ושיחזרו לגמרא. במודעת הרבנים הליטאים נגד יציאת בחורי הישיבות להפגנות נכתב: "ואת המחאה צריך לעשות כל אחד במקומו". איך? "בהתקוממות הנפש מהתועבה הנוראה בתפילה ותחנונים". זהו.
"מעשה בבחור אחד שהוצרכו לכרות לו ביצה אחת". סיפור אנושי עצוב בעל סוף טוב מסתתר בהערת שוליים בספרו החדש של הרב יצחק יוסף על פסיקה של אביו הרב עובדיה. סיפור קטן על פסיקה רגישה ומצילת חיים של הרב עובדיה, מהסוג שדולף מעת לעת ומעורר מחשבות. למשל, האם יכול להיות שלמעשה הש"סניקים לא מפריזים בהתפעלותם ממנהיגה הרוחני של ש"ס ובהגדרתם אותו "מתנה נדירה שהקב"ה שתל בדור הזה" ?
"מעשה שהיה בבחור אחד שחלה במחלה קשה והוצרכו לכרות לו ביצה אחת, וביקש עצה אם צריך לספר זאת בשידוכים", מספר ראש ישיבת "חזון עובדיה" הרב יצחק יוסף, בספר "עין יצחק-קבלת הוראות מרן", שיצא לאור השבוע וחולק לאורחים בחתונת בנו ביום שלישי. הבחור ניגש לשאול את חשובי הרבנים האשכנזים כיצד עליו לנהוג. כששמע את תשובותיהם חרב עליו עולמו. הוא בסך הכל רצה לדעת אם מחובתו לדווח בפגישות השידוכים לאשתו המיועדת על הפגם הגופני.
לדאבונו, הבהירו לו הרבנים שמצבו ההלכתי קשה בהרבה. מדובר בסוגיה הלכתית סבוכה שמתחילה בפסוק בספר דברים "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'", ממשיכה בפרשנות הפשוטה שעל פיה כל מי שנמעכו אשכיו או נכרת איבר מינו אסור לו לבוא בקהל, כלומר אינו רשאי להתחתן עם יהודייה, וגולשת למחלוקת על המשמעות הלכה למעשה.
הרב חיים קנייבסקי, צדיק העל הליטאי, השיב לבחור ש"בכלל יש שאלה אם הוא מותר לבוא לקהל", והפנה אותו לחמיו פוסק הדור הליטאי הרב אלישיב. האחרון חרץ בצער ש"עליו להתחתן רק עם גיורת". הבחור המיואש, תלמיד ישיבה, הסתבך קשות. בהלכה נקבע: "חכם
שבור ורצוץ הגיע הבחור לרב עובדיה. "ומרן נזף בבחור", מספר הרב יצחק יוסף, "למה שאל לגדולי האשכנזים שאינם בקיאים כל כך בכללי הפסיקה במרן שולחן ערוך". הרב עובדיה הסביר לבחור כי אם הפוסקים האשכנזים היו מעיינים בספריו הם "לא היו מורים לאיסור" והוסיף כי אין בעיה לעבור על האיסור שלהם, גם מאחר ש"הבחור לא שאל את אותם גדולים שאלה בהלכה, אלא ביקש ברכה ועצה והם מעצמם פסקו לו לאיסור בלא ששאל לדעתם".
כשמצרפים את הפסיקה הזו של הרב עובדיה לעוד ועוד פסיקות הלכתיות קטנות שלו, שמחלצות לא מעט אנשים מטרגדיות אישיות גדולות, לצעדיו הידועים, כמו התרת עגונות מלחמת יום כיפור, ולהתייצבותו הנחרצת-מול רוב הפוסקים-לימינם של האתיופים ויהדותם, מתחילים להבין משהו מסוד הקסם שלו. מדובר בשיטה אידיאולוגית של הפוסק ההלכתי הספרדי, שחרת על דגלו את הסיסמה "כוח דהיתרא עדיף". במסגרת כלליה הנוקשים של ההלכה הוא מתעקש להשתמש בכתפיו הרחבות כדי להקל על חיי האנשים הפשוטים. בדרך הוא מפגין זלזול ברבנים שלדעתו מחמירים שלא לצורך, ומסביר שזו לא חוכמה לאסור כל דבר ושרבנים גדולים נמדדים ביכולתם "לאסור את האסור", אך לא פחות חשוב - "להתיר את המותר".
ומה עם הבחור? הוא קיבל מהרב עובדיה את חייו בחזרה, עם בונוס של ליטופים מעודדים וסטירות חיבה על הפנים. לאחרונה הוא התחתן.
שבוע הספר חלף עבר לו. לחובבי הז'אנר חיכו בדוכני הספרים לא מעט הפתעות נעימות, מרחיבות דעת, מוסיפות ידע ומומלצות (וגם ספר אחד מאכזב להפתיע של גדי טאוב, שלא מומלץ לנגוע בו אפילו במקל ושלמרות שמו היומרני "המתנחלים", רוב דפיו ריקים ושוממים).
כמה מהמשובחים: "השביעי", ספרו המרתק של הרב ד"ר יצחק קראוס על הרבי מלובביץ', האדמו "ר השביעי והאחרון של חב"ד; "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעינ דן של תמורות", פרי מחקרו של ד"ר אריאל פיקאר, שגולש אפילו להתמודדותו של הרב עובדיה עם המתירנות המינית בעידן המודרני; וגם ספר הילדים של אורי אורבך "מבטיח, בלי נדר", שמבטיח (ומקיים) להציג תמונות מחויכות מעולמו של ילד חרדי ומנקודת מבטו, ולתת הזדמנות להכיר ולחוש את ההווי החרדי במבט מכבד ואוהב. אבל מעל הכל מתייצב פרויקט של מרכז זלמן שזר: הוצאה מחודשת של חמישה מספריו של ההיסטוריון המנוח יעקב כץ, ביניהם הספר המקיף על הטריק ההלכתי "גוי של שבת", מבוא שאין טוב ממנו כדי לנסות להבין את גבולות גמישותה של ההלכה.
דנה אולמרט, בתו של ראש הממשלה, היטיבה להסביר השבוע איך דווקא
הקהילה ההומו לסבית הרוויחה מהמאבק שהחרדים מנהלים נגד מצעד
הגאווה. "זה מכריח את החברה החרדית לדבר על מיניות" כולל על
הומואים ולסביות, הסבירה. עם זאת, חיבה לבדיחות גסות בארומה
יהודית תמיד ניתן היה למצוא פה ושם בחברה החרדית. הנה אחת
שחרדי חרוץ שלח באי - מייל:
אב משכיב את בתו הקטנה לישון. הוא מקשיב לתפילתה. היא מסיימת
במלים:"אלוהים ברך את אמא, ברך את אבא, ברך את סבתא, שלום
לך, סבא" . משתומם שואל אותה האב מדוע אמרה "שלום לך סבא".
"זה מה שיצא לי"', ענתה הקטנה. למחרת נפטר הסבא.
לאחר כמה חודשים האב משכיב שוב את בתו הקטנה לישון. הוא מקשיב
לתפילתה. היא מסיימת במילים: "אלוהים ברך את אמא , ברך את אבא,
שלום לך, סבתא". הוא שואל אותה למה אמרה "שלום לך, סבתא". "זה
מה שיצא לי" אמרה הילדה. למחרת נפטרה הסבתא.
האב משתומם. "אולי יש לה קשרים עם העולם האחר" הוא מהרהר. כמה
חודשים חולפים. ושוב האבא משכיב את בתו הקטנה. הוא מקשיב
לתפילתה. היא מסיימת במילים: "אלוהים ברך את אמא , שלום לך,
אבא". האב נבהל, עליו להיזהר ולהישמר.
למחרת, היום עובר לאט, במתח. אם רק תעבור שעת חצות יידע שהפעם
לא הייתה נבואה בדברי הילדה, הרהר לעצמו. אפילו לא ירד לקפיטריה בשעת ההפסקה , נשאר במשרד, עשה עבודות שדחה תמיד. בסיום יום העבודה נשאר במשרד, הוא לא ייתן לשטן סיבות לפגוע בו. כל רעש חריג הקפיץ אותו, כל צלצול טלפון העלה את לחץ הדם.
לקראת חצות לא משו עיניו ממחוגי השעון. המתח עלה, זעה כיסתה את מצחו, והנה - צלצל שעון המשרד את 12 צלצולי חצות . זהו, עברתי את זה, הקללה לא עבדה עלי, חשב ומיהר להגיע לביתו. "אל תשאלי איזה יום קשה עבר עלי היום"' אמר לאשתו. "לך קשה?" ענתה לו "אתה לא יודע מה עבר עלי היום. מויש'לה השכן מת בחדר המדרגות".
נא להמתין לטעינת התגובות
