מקארתיזם חברתי
חגי אלעד זועם על הגברת הפיקוח כלפי העמותות, שהח"כים אישרו בשקט חרף הכרסום בדמוקרטיה
חוק העמותות נשמע אולי, בטעות, כמו נושא משמים ושולי למדי; בפועל מדובר בחוק חשוב מעין כמותו, המסדיר בין היתר את פעילותם של מרבית ארגוני זכויות האדם, הצדק החברתי והחברה האזרחית בישראל. מרבית ההתארגנויות ההתנדבותיות והמקצועיות של אזרחים בישראל למען מטרה משותפת מאוגדות בעמותות, הפועלות למען נושאים מגוונים מכל קצות הקשת החברתית או האידיאולוגית ומכל המִגזרים.
תמצאו בין אלפי העמותות הפעילוֹת בארץ ארגונים למען מתנחלים עקורים וארגונים של המיעוט הפלשתיני בישראל, ארגונים מכל הזרמים ביהדות וארגונים למען חופש מִדת, ארגוני צדקה וחסד, להגנה על הסביבה ועוד ועוד. בקיצור: לכל אזרח במדינה יש עניין בשגשוגם של ארגונים אלו וביכולתם לפעול בחופשיות למען מטרותיהם המגוונות. זהו רכיב מרכזי בחברה דמוקרטית רב-גונית, בה לצד הממשלה והמגזר העסקי קיים שחקן ציבורי מרכזי שלישי: ארגוני "החברה האזרחית", המכונים גם לפעמים ארגוני "המגזר השלישי".
לפני כמה שבועות, ב-21 במאי, הודיעה ועדת החוקה בגיל ובתרועה כי אושרו מספר תיקונים לחוק החברות, אשר מסדירים את פעולתן של "חברות לתועלת הציבור", שהן צורת התאגדות נוספת הפתוחה בפני אלו הרוצים לעשות למען מטרות ציבוריות, אך במסגרת של חברה ולא של עמותה. עד כאן הסחת הדעת. בשלהי ההודעה, ובאופן אגבי למדי, מצוין גם כי "נעשו, בהתאמה, תיקונים לחוק העמותות", וזאת, לכאורה, אך כדי 'להתאים' בין שתי צורות ההתאגדות. אז מה חדש בחוק העמותות, אחרי שאותן 'התאמות' אושרו ב-12 ביוני פה אחד (תריסר ח"כים טרחו לבוא ולהצביע בעד!) בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת?
דע עקא, שעוד טרם לאותן 'התאמות' הפיקוח בישראל על התארגנויות אזרחים במסגרת עמותות הוא מההדוקים בעולם. למרבה הצער, המצב בישראל רחוק מרחק רב מהסטנדרטים הבינלאומיים המומלצים בכל הנוגע למדיניות הממשלתית הרצויה לפיקוח על ארגוני החברה האזרחית. עו"ד מיכל אהרוני, במסגרת תכנית המשפט בשירות הקהילה באוניברסיטת תל-אביב, פרסמה לאחרונה תוצאות השוואה מפורטת בין המצב בישראל לבין המלצות האו"ם בנושא. חובות הדיווח המפורטות שכבר קיימות בישראל, סמכויות רשם
ואחרי ה'התאמות'? כאילו לא היה די בחובות הדיווח עד כה, ובהן העברה מידי שנה לרשם של הדוחות הכספיים המבוקרים של כל עמותה ועמותה, פרוטוקולים חתומים מישיבות האסיפה הכללית של העמותה, פרטיהם של תורמים מרכזיים ועוד ועוד, יצטרף לכל אלו מעתה גם "דוח מילולי" מפורט "שיכלול פירוט ספציפי לגבי שורה ארוכה של פרטים באשר לפעילות העמותה".
ומה בדוח? "הפעולות העיקריות שביצעה העמותה לצורך קידום מטרותיה במהלך השנה", "תיאור המבנה הארגוני של העמותה בסוף שנת הדוח, לרבות שמות נושאי המשרה בה", "תאגידים שנושא משרה בעמותה הוא נושא משרה בהם", "כל עניין מהותי אחר שאירע בשנת הדוח" ועוד. לשם השוואה, המלצות האו"ם מדברות על כך שרשויות הממשל אינן צריכות לפקח על מטרות הארגון ושאין לאפשר למדינות להתערב בניהול ארגוני החברה האזרחית. ובישראל? בישראל, כמובן, עושים בדיוק ההיפך ממה שהאו"ם ממליץ.
המשמעות האמיתית של התיקונים המוצעים לחוק העמותות איננה 'מאבק בשחיתות' והיא אפילו איננה סתם עוד הכבדה בירוקרטית (למרות שגם בהכבדות בירוקרטיות אין להקל ראש, בהיותן פתח נוח לשלטון לניצול סמכותו לרעה, כפי שהדגימה עו"ד אהרוני בהרחבה במחקרה ביחס לפעילותו של רשם העמותות הקודם, עו"ד עמירם בוגט). המשמעות האמיתית של התיקונים המוצעים לחוק העמותות היא חטטנות מקארתיסטית ע"י רשות מִנהלית וע"פ חוק (!) בפעילותם השוטפת של כל ארגוני החברה האזרחית בישראל. לראשונה יהיה צורך לדווח שמית על היות אדם הפעיל בעמותה א' (כנושא משרה) פעיל גם בעמותה ב' (כנושא משרה). מה זה עניינו של השלטון? ומדוע על העמותה לדווח למדינה על פעולותיה "לצורך קידום מטרותיה"? העמותה חייבת דין וחשבון לחבריה, לא למדינה.
הסמכויות החדשות בחוק העמותות, המעניקות בנוסף לאמור לעיל גם סמכויות חדשות לשר המשפטים לקבוע סייגים להתנהלותן הכספית הפנימית של עמותות, אינן מוגבלות רק לעמותות המבקשות לקבל סיוע מהמדינה. מדובר בסמכויות כלליות. רבים מארגוני החברה האזרחית, ובוודאי שמרבית ארגוני זכויות האדם, לא רק שאינם מקבלים כל סיוע מהמדינה – הם נמנעים עקרונית מקבלת כל סיוע שכזה, כדי לשמור על עצמאותם. אך המדינה מרחיבה את סמכויות הפיקוח שלה לא רק לעמותות 'הסמוכות על שולחנה', אלא גם לאלו שעצמאותן מפני תלות במדינה היא מרכיב הכרחי לפעילותן.
החששות המבוטאים כאן ממקארתיזם זוחל אינם מבוססים רק על ניסיון העבר. חוק העמותות נכנס לתוקפו ב-1980. רק ב-2002, עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר ולפני שנים מעטות יחסית, חוקק חוק שירות הביטחון הכללי. מה הקשר? אך לאחרונה, ועל רקע פרסום מסמכי החזון העתידי של הפלשתינים אזרחי המדינה, הודיע השב"כ כי הוא רואה עצמו מחויב "לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אף אם פעילותם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה". כלומר, השב"כ מאמין שהוא אחראי גם על שמירת אופייה היהודי של המדינה, ושגם מי שפועל במסגרת החוק בהקשר זה יכול למצוא את עצמו "מתחכך" (כניסוחו של ראש השב"כ) עם פגיעה בסדרי המשטר, ובהמשך מן הסתם גם "מתחכך" ב"כלי סיכול ואכיפה כמו מעצר, חיפוש, חקירה וכו'" שאותם יפעיל השב"כ ע"פ שיקול דעתו, והכול במסגרת 'הדמוקרטיה המתגוננת', כמובן.
ההצעות לתיקון חוק העמותות מצמצמות מאוד את "טווח החיכוך" האמור, באשר השב"כ כבר עשה שימוש בעבר ברשם העמותות לצורך "בדיקה ביטחונית שגרתית" לכל "עמותה ערבית" שביקשה להירשם. יש לאזרחים רבים, דרך אגב לא רק לאזרחים ערבים, עניין רב לעסוק "באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". חלק ניכר מפעילות זו מתבצע במסגרת פעילותן של עמותות שונות ומגוונות, ויש לברך על כך. אך כעת נראה שמי שמבקש לממש את חופש הביטוי והמחשבה שלו בנושאים שהם בחזית הדיון הציבורי בישראל, עלול למצוא את עצמו במסלול התנגשות עם שירות הביטחון הכללי.
אם אותם אזרחים ינסו לממש את זכויותיהם בַמסגרת המקובלת לפעילות שכזו, כלומר במסגרת עמותה רשומה, יוכל השלטון לא רק לחטט בקרבי פעילותם אלא גם להתנכל לה באמצעות סמכויות רחבות, חסרות תקדים ואנטי דמוקרטיות בעליל. אבל אם 'הפרויקט' הוא דמוקרטיה אמיתית, אזי גופים שמאתגרים את גבולות השיח במסגרתו הם לא רק 'אינטגראליים' לו - הם מהות העניין.
בשנת 1980, בדיון על חוק העמותות, אמר ח"כ אורי אבנרי מסיעת של"י: "כתוב [בחוק] שאפילו נרשמה עמותה, אם יבוא מישהו אחרי שנים ויאמר: עכשיו היא פוגעת באופי הדמוקרטי של מדינת ישראל - היא תימחק. אם לתרגם זאת למושגים מעשיים, הייתי אומר, ש[ע]ל עמותה ערבית, או ש[ע]ל עמותה בעלת השקפות פוליטיות מסוימות, תרחף תמיד החרב שבכל יום מימות השנה ניתן לפרק אותה". והוא הוסיף: "הסעיפים הפוליטיים בהצעת החוק הזאת מצטרפים למסעו של שר המשפטים לצמצום ולחיסול הדמוקרטיה בישראל".
ניבא ולא ידע עד כמה ובאיזו מידה של דיוק מצמרר קלעו דבריו למציאות העכשווית בישראל. לפחות ב-1980 עוד עוררו הדברים דיון סוער בכנסת. והיום? התיקונים לחוק אושרו בוועדת החוקה ובמליאה פה אחד. הפרלמנט מחוקק חוקים להגבלת חופש הביטוי ולהגברת סמכויות הפיקוח של השלטון. והתגובה? הס פן תעיר. בעצם, במחשבה שנייה, בדיוק כך זה אמור להיות במדינה לא דמוקרטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
