קרח ועדתו - מבחן מנהיגות
האם משה רבנו היה צריך להתפטר או לפרוש? להודות בכשלונו? יתכן שנפילתו על פניו בשתיקה, מעידה על תהיה פנימית כזאת. מדוע לא קיבל משה רבנו את הביקורת? הרב ברנדס על פרשת קרח
את השאלה הזאת שאל עצמו גם משה רבנו, ולכן התגובה היחידה שיכול היה למצוא למחלוקתו של קרח היתה: "וישמע משה ויפל על פניו". כאומר - "אין מלים בפי". וכי לא די בכל מה שעשה כדי להוכיח שהוא ראוי "להתנשא על קהל ה'"?
את השאלה הזאת שאלו עצמם מנהיגים בכל הדורות, אישים שהובילו את עמיהם להישגים שלא ישוערו במבחנים קשים מנשוא, ובסופו של דבר מצאו עצמם מותקפים על ידי אופוזיציה עוינת, דעת קהל שלילית, ובסופו של דבר הודחו מתפקידם והוגלו ממרכז ההנהגה הלאומית אל השוליים - במקרה הטוב, אם לא לגלות או לחיסול של ממש.
התבוננות בפרשת קורח יכולה לסייע בהבנה מסוימת של התהליך החברתי והפוליטי הגורם לערעור, דחיה ולבסוף אף הדחה של המנהיג המוכשר והמצליח.
היבט אחד של המרידה הקרחית הוא הטענה שמשה סיים את תפקידו על במת ההיסטוריה. אמנם נכון, כל ההישגים שנמנו לעיל הושגו באמצעותו ומכוחו, אולם כעת "השתנו הזמנים". מה שהיה נכון בשביל להוציא את העם ולהובילם במדבר אינו נכון עוד לעת הזאת. משה כשל במשימה האחרונה - הבאת עם ישראל אל הארץ המובטחת. "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו".
בעקבות חטא המרגלים, משנגזרה גזירת הנדודים במדבר, ומשהודיע משה לעם שכל הקהל הגדול שיצא מארץ מצרים לא יזכה להגיע אל הארץ, הבינו קרח ועדתו וכל הנלוים עליהם, ואולי גם רבים מן העם שלא העיזו להצטרף אל קרח, שלדעתו של משה סיים הדור היוצא ממצרים את תפקידו, כילה את כוחו, והמשך ההתקדמות נועד לדור הבא.
הם לא היו מוכנים להמתין בסבלנות למותם ולהניח לדור הבא לקצור את פירות המפעל הגדול. הם ביקשו המשך התנופה, והם הבינו שמשה רבנו כבר "לא יספק את הסחורה". בין אם מפני שהדבר אינו בכוחו, בין אם מפני שאינו רוצה בכך, מפני שהדור הנוכחי אינו נראה לו בשל למשימה. הקדוש-ברוך-הוא נענה, לפי הבנתם, לתפילותיו ובקשותיו של המנהיג והעם, ואם המנהיג לא מתפלל ונאבק למען שינוי, אין סיכוי.
בפרשה הקודמת נעשה נסיון כושל לתקן את חטא המרגלים על ידי המעפילים. הללו בקשו לעלות לארץ בכל אופן, למרות הגזירה ולמרות התנגדותו של הקב"ה כפי שהוצגה להם על פי משה. המעפילים אכן נכשלו, אולם קרח תלה את הכשלון בכך שמשה לא סייע להם. משה שהצליח למנוע את העונש החמור על חטא העגל, והצליח בתפילותיו ובפעולתיו הנחושות, יחד עם אהרן, למנוע כמה וכמה מהסכנות, הגזירות והעונשים שאיימו על העם במצרים ובמדבר - איבד את האמון בהם, ולמעשה, פרש מהמשך הנהגת העם לקראת הכניסה לארץ.
מעתה הוא רואה את תפקידו כמי שצריך להעביר בשלום את ארבעים השנים במדבר "עד תום כל הדור". קרח לא הסכים להכנע לפסיביות הזאת, וביקש למרוד. המרידה לא ערערה על הישיגיו של משה בעבר, אלא על העמדה הכנועה והפסיבית שנקט כעת. טענתו של קרח היתה שהגיע הזמן לחלופי ההנהגה. האיש שהתאים להוציא את עם ישראל ממצרים, לכונן את האומה, לתת לה את התורה, ולהעמיד במרכזה את המקדש ועבודת הא-להים, הא-ל האחד המוציאם ממצרים ומוליכם במדבר, אינו מסוגל להנהיג את המשך המשימה ולהכניס את העם לארץ.
טענתו של קרח לא היתה משוללת יסוד. בפרשת
האם משה רבנו היה צריך להתפטר או לפרוש? להודות בכשלונו? יתכן שנפילתו על פניו בשתיקה, מעידה על תהיה פנימית כזאת. הוא העביר את ההכרעה לקב"ה. מדוע לא קיבל משה רבנו את הביקורת? אין לחשוד במשה שדבק בכסא ולא הסכים לוותר על ההנהגה. הלא מיום שפנה אליו הקב"ה בדרישה להוציא את בני ישראל ממצרים ביקש להשמט ולהפטר מן המשימה. פעם אחרי פעם הוא פונה אל הקב"ה בבקשה שיפטור אותו מן התפקיד כפוי הטובה הזה. מדוע דווקא הפעם לא שומעים את משה מציע את התפטרותו?
פירוש אחד העולה מפשוטו של מקרא הוא שמשה הבין את המרידה של קרח כביקורת על מינוי של אהרן ולא על מנהיגותו שלו, ותגובתו היתה להגנה על מינוים של אהרן ובניו לתפקיד הכהונה. משה הבין שקרח אינו מבקר את ההנהגה שלו, אלא רק מבקש להתמנות במקומו של אהרן. אולם מן הפירוש הזה עולה גם המסקנה הרחבה יותר, שיש בה כדי לענות לשאלתנו כפי שהוצגה כאן - מה טיבה של תגובתו של משה לביקורת האופוזיציונית בכללותה.
מסתבר מלשון הכתובים, וכך גם מסבירים חז"ל והמפרשים, שמשה זיהה שהביקורת של קרח באה ממקור לא טהור. תגובתו הראשונה היתה: "המעט מכם כי הבדיל א-להי ישראל אתכם ... ויקרב אותך ואת אחיך בני לוי אתך ... ובקשתם גם כהונה?" התגובה מעידה על כך שמשה הבין, שלא הדאגה לעתיד האומה מדאיגה את קרח, הוא לא חדור בתחושת האחריות הרצויה למנהיג, אלא מונע משאיפות אישיות לקבלת תפקיד בכיר בהנהגה. מול השאפתנות האישית של קרח אין משה רבנו מוכן להכנע. העברת ההנהגה לחבורה המונהגת בידי חפצי שלטון ושררה אינה פתרון לבעיות שהעלה קרח, גם אם הבעיות עצמן נכונות הן.
בעוד מספר שבועות, בפרשת פנחס אכן תועבר ההנהגה ממשה רבנו, בהסכמתו ובעידודו, אבל היא תמסר בידיים אמונות: "יפקד ה' א-להי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם". יהושע בן נון, משרת משה מנעוריו, נער שאין לו שאיפות אישיות ורק אחריות ומסירות מניעות את פעולותיו, הוא שיוכל לרשת בבוא העת את משה, ולהמשיך במשימה הגדולה של הנחלת הארץ לדור הבא.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. מחבר הספר "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה
נא להמתין לטעינת התגובות
