יאללה בלגן
המחזה באזור פסגת הג'י-8 היה סוריאליסטי: תמונות נוף ברקע של שוטרים ומפגינים מתעמתים. גם כמה אנרכיסטים ישראלים הגיעו. מרב דוד עקבה מקרוב
האנרכיסטים הישראלים שהגיעו לפסגה להפגין לא התאפקו, והם קראו לשוטרים הגרמנים: "משטרה גרמנית, כבר ראינו מה עשית", וכשהשוטרים החלו להתיז על המפגינים הישראלים גז מדמיע הם צעקו להם "עוד פעם גז?".
ההומור השחור הזה הוא כנראה מתבקש. המראות של השוטרים במדים שחורים והצעקות בגרמנית מעוררים את האסוציאציות האלה אצל כל ישראלי. אולם למרות הטענות שלהם על האלימות של המשטרה והשימוש בגז, האנרכיסטים הישראלים מודים ביושר: המשטרה הגרמנית היא משטרה מנומסת, כמעט נחמדה, בוודאי נחמדה יותר ביחס למה שהם מכירים מהפגנות של שמאל רדיקלי בישראל.
מתן כהן בן 18 מתל אביב הוא חבר בארגון "אנרכיסטים נגד הגדר". כ-20 ישראלים הגיעו להפגנות נגד פסגת המדינות המתועשות, רבים מהם חברים בארגון הזה. כהן עצמו נפצע קשה מפגיעה של כדור גומי בעינו בהפגנה נגד גדר ההפרדה. הוא לא ממש רואה בעין הזו, אבל שנה אחרי הפציעה הוא מצא לנכון להגיע להפגנות האלימות בג'י-8. כשאני שואלת אותו מה אבא ואמא אומרים על הנסיעה הזו הוא מיד תוקף: "למה אתם העיתונאים תמיד מתעקשים לשאול שאלות כאלה. תשאלי אותי שאלות עקרוניות, כמו למה אני פה?".
כהן
כהן: "הם מציעים לבעיות פתרונות שטחיים מאוד, מינוריים מאוד. למשל לאפריקה הם מציעים סיוע הומניטרי, כאשר ברור שהתושבים של מדינות אפריקה מנוצלים על ידי תאגידים בינלאומיים, ולכן למעשה נשללות מהם הזכויות שמגיעות להם. מנהיגי הג'י-8 מסתפקים בלתת להם צדקה כדי להסיר מעצמם את הלחץ".
אולם לא כל המפגינים מציגים טיעונים לוגיים מנומקים כשהם מסבירים מדוע הם הגיעו להתעמת עם המשטרה, באחד האזורים הנידחים בגרמניה. צעירה גרמנייה מחופשת לליצן עומדת על הכביש בדרך להייליגנדם. היא רואה את השוטרים רצים בשדות החיטה ומתקרבים לקבוצת המפגינים שעומדת על הכביש. אבל היא עדיין ממתינה, עוד לא מתחילה לרוץ כדי לחמוק מהשוטרים. איתה עוד כמה עשרות מפגינים, חלקם מקבוצת הליצנים שלבושים ומאופרים מכף רגל ועד ראש.
כשהשוטרים מתקרבים אל הכביש, הם נאלצים לקפוץ לתוך תעלה. עם המגינים שהם לובשים, תנועות הגוף שלהם נראות מגושמות ומצחיקות. הליצנים שמבין כל המפגינים הם אלה שמתקרבים הכי קרוב לשוטרים כדי להתגרות בהם, עומדים וצוחקים בלעג על השוטרים.
למה את פה? אני שואלת את הליצנית. "צריכים להיות בעולם יותר שמחה, שלום והרמוניה", היא מסבירה. "כולנו בני אדם, ולכן אנחנו רוצים להכניס יותר הומור לעולם, להסביר לכל הצדדים ששותפים בעימות שאין צורך להשתמש באגרסיביות", היא מוסיפה.
כמה רגעים לאחר מכן השוטרים כבר ממש קרובים אל הכביש. היא מחזירה את האף האדום למקומו ומתקרבת לשוטרים בצעקות. אחר כך היא נבלעת בתוך ההמון שרץ על הכביש לתוך מרכז הכפר הסמוך ינטרבולהגן.
המראה הזה הוא סוריאליסטי. שילוב של תמונות הנוף של קלוד מונה, הצייר האימפרסיוניסט, והסרטים של הבמאי פדריקו פליני. הליצנית רצה ונעמדת עם ליצנים אחרים מול השוטרים הגרמנים. השוטרים מנסים להדוף אותם הצדה. כל המחזה הזה מתרחש בתוך תפאורה של שדות חיטה, בתי אבן עם גגות מחודדים וטחנות רוח. 20 מטרים מההפגנה הרועשת ממשיכה כבשה לבנה ללחך את העשב באדישות. גם כאשר עוד עשרות שוטרים מגיעים למקום כדי לכתר את המפגינים, היא ממשיכה ללעוס בנחת. גם תותחי המים והגז המדמיע שמותזים על המפגינים לא מזיזים אותה מפיסת העשב שלה.
השוטרים מרימים את המפגינים ומנסים להזיז אותם מהכביש. המשימה בלתי אפשרית כי הם כמה מאות. הם ממשיכים לשיר "אה-אן-אנטי קפיטליסטה" ורק בשעת ערב מאוחרת הם מחליטים להתפזר ולחזור למחנה שלהם ברוסטוק. המשטרה, שידעה שהמפגינים יחזרו גם ביום המחרת, הציפה את הכבישים הצרים בכפרים בניידות גם בלילה.
המחנה של המפגינים מאורגן היטב. יש בו מגדלי שמירה, מנגנון אזעקה ואנשים שממונים על האבטחה למקרה שהמשטרה תחליט לפרוץ את הגדר. באחד הלילות אכן מצאה המשטרה במחנה מצבור של בקבוקי תבערה ותפוחי אדמה שהוכנסו אליהם מסמרים, כלי נשק מאולתרים שהיו אמורים להיזרק על השוטרים.
עוד לפני שאני מספיקה להתקרב למחנה ניגש אליי מייקל, אנרכיסט חופשי מקהילת "ריינבוו", בן 55 מפרייבורג, גרמניה. "אני מציע שתכניסו את המחברת והמצלמה לתיק", הוא ממליץ כשאנחנו מגיעים לכניסה למחנה. חלק מהאנרכיסטים תומכים בפעולות אלימות ולא מחבבים מאוד את העיתונאים שהם מכנים "התקשורת הקפיטליסטית". לכן הם גם לא יהססו לשבור מצלמה למי שיכוון אליהם עדשה.
מייקל מראה לנו את אוהל המטבח. ארגוני האנטי גלובליזציה אספו כסף כדי שיוכלו להאכיל אתכל השוהים במחנה . "אנחנו בחובות של 60-50 אלף יורו", מספר מייקל, "אבל נארגן קונצרט סולידריות בקיץ ויהיה בסדר".
המפגינים הצעירים יושבים על הרצפה לאכול מרק בורשט, שהוא מרק שיש בו בעיקר סלק. "כולם אוכלים פה בחינם, כל אחד נתן כמה כסף שהוא יכול", מייקל מוסיף לזרוק אינפורמציה רלוונטית.
רבים מהמפגינים הם קומוניסטים, והדרך שבה מנוהל המחנה היא בעצם הפתרון של המפגינים לעולם. מייקל למשל מתגורר בקהילה שבה כמעט לא משתמשים בכסף, אלא אנשיה עוסקים בסחר חליפין של מוצרים. "אני עובד כגרפיקאי", הוא מספר, "אבל אם יש שבועיים שפתאום אין לי כסף, אני לא רעב ללחם,כי אני חבר בקהילה הזו", הוא אומר.
מתן כהן לוקח אותנו לחסימה, "בלוקאדה" בגרמנית, בדרך הראשית המובילה להייליגנדם. "המחסום הפציפיסטי", קוראים לו. "זה עוד מודל שאנחנו מציעים כאלטרנטיבה - מחאה ללא אלימות", הוא אומר. במחסום הזה יש עכשיו כמה מאות מפגינים, וביום הפתיחה של הפסגה היו כמה אלפים. הם יושבים על הכביש, בלי לזוז, בלי להתעמת עם השוטרים, מוכנים להיעצר אם ינסו להרים אותם מהקרקע. בגלל מספרם הגדול המשטרה פשוט ויתרה על האפשרות של לפנות אותם.
זה נראה כמו מחנה קיץ על הכביש. צעירים עם גיטרות ואוהלים. ה"בלק בלוקס" או "האנרכיסטים השחורים" לובשים באמת בגדים שחורים עם דוקרנים. הפנקיסטים נראים בערך אותו הדבר, רק שיש להם תספורת משונה על הראש, למשל ראש קירח עם שתי כרבולות שנצבעו בצבע ירוק זוהר. אולם רוב המפגינים לא בחרו בהופעה אינדיווידואלית. רובם לבושים כמו צעירים רגילים וחלקם אפילו מודים שבאו פשוט כי בונו מ-U2 הופיע בקונצרט מיוחד (שנושאו היה המאבק בעוני) שהתקיים ביום השני לפסגה.
"אני רוצה עולם יפה וטוב ונקי מקפיטליזם", חוזר צעיר גרמני ששמו תומס על ההסבר הקבוע לשאלה מדוע הוא משתתף בהפגנות. תומס יושב לו בשלווה בערסל שחובר בין העצים הסמוכים לכביש, וכשאני שואלת על החיים הפרטיים שלו מסתבר שהוא עובד כגנן בגן ילדים: "אני רואה איך כבר בגיל הזה מחנכים ילדים להיות כוח עבודה יצרני ולא אנשים יצירתיים. אני רואה את זה למשל בחינוך לצייתנות, אני לא חושב שזה צריך להיות ככה".
המפגינים לא הצליחו לשבש במיוחד את סדר יומם של מנהיגי הג'י-8. הכבישים אמנם היו חסומים, אבל המנהיגים וצוותיהם חשבו על זה קודם וטרחו להגיע לוועידה במסוקים בכלל. לעומת זאת המפגינים הצליחו לשבש למשטרה את התוכניות וכך גם ליצור הד אדיר למחאה שלהם, בעיקר בגרמניה אבל גם בעולם כולו. ביום השני לוועידה התברר כי בערי גרמניה נותרו רק צוותי החירום של המשטרה כי 60 אלף שוטרים הגיעו להייליגנדם לרדוף אחרי מפגינים.
את לוח הזמנים של העיתונאים שהגיעו לפסגה דווקא כן הצליחו המפגינים לשבש, וככה הם גם הצליחו לקבל יותר סיקור תקשורתי. העיתונאים שנתקעו בחסימות הכבישים דיווחו משם בשידור חי לערוצי טלוויזיה רבים. וביום השני לפסגה נתקעו מאות עיתונאים שהגיעו להייליגנדם בתוך העיירה לאחר שמפגין אזק את עצמו לפסי הרכבת ותנועת הרכבות מהיילינגדם למרכז התקשורת פסקה.
אחרי המתנה של שעתיים, הודיעו לנו כי חיל הים הגרמני יחלץ אותנו מהעיירה. סירות של הצבא נסעו הלוך ושוב בין החוף של הייליגנדם לחוף הסמוך למרכז התקשורת, וקצין גרמני בלונדיני וחייכן ניסה להסביר כי הצבא והמשטרה היו ערוכים ומוכנים לאפשרות של חסימת פסי הרכבת. כשסיפרתי את הסיפור למתן הוא צחק והסכים שאי אפשר שלא להביט באירוניה על רכבת גרמנית שלא יוצאת בזמן מהתחנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
