עיתונאים בשקל
אז עכשיו כולם יודעים שהברנז'ה היא אסופת פועלים שמרוויחה גרושים. מוטי נייגר סבור שהשכר הזעום הוא סימפטום לחולי עמוק הרבה יותר
חתן פרס ישראל לעיתונות לשנה זו, נחום ברנע, הגדיר את ישראל כ"גן עדן לעיתונות"בשל הקרבה הגדולה בין עיתונאים לראשי השלטון, כלומר, מקורות האינפורמציה. ישראל היא אולי גן עדן לעיתונות, אך ספק רב אם היא גן עדן לעיתונאים.
מה שנראה מבחוץ כעולם הזוהר (בייחוד כשמתפרסמות ידיעות על משכורתם של מיקי/יעקב/דני) מתברר מבפנים כקן צפוף של פועלי צווארון כחול: תחקירנים, אנשי (שהם, למעשה, בעיקר נשות) הפקה, עיתונאי-פרילאנס וגם עיתונאים קבועים, עורכים זוטרים וגם בכירים יותר.
בבלוגים אותם כותבים עיתונאים (כמו אצל "Velvet Underground" או "לחץ חברתי"), עולה מדי פעם סוגיית שכר העיתונאים והחוזים האישיים. חוזים אלה אומרים דבר אחד בסיסי: בעל ההון ישלם לך כמה שנראה לו (מעט. מעט מדי), לעומת זאת, הוא יכול לפטר אותך לכשיחפוץ. יגידו תומכי הקפיטליזם הטהור שאלה הם חוקי המשחק וכולם נכנסים אליהם בעיניים פקוחות. נכון. אבל עיקר כוונתי אינה לאותם עיתונאים בני 22, היכולים להחליף את העבודה הזו בחלטורה אחרת, ומסתכלים עליה כעל מקפצה לתפקיד הבא, אלא במיוחד לעיתונאים הוותיקים יותר, שכבר צריכים לפרנס משפחות בתנאים של אי-ודאות ופחד מתמיד מחד, ותלוש משכורת הולך ומצטמק ("חייבים לקצץ") מאידך.
המצב הזה מעמיד את רוב העיתונאים בישראל במצב קשה מאוד, שמשמעותו אחת: אסור להרגיז את בעלי ההון ושליחיהם (ואני חשבתי שעיתונאות בבסיסה היא דבר שאמור להרגיז, להטריד, לשאול שאלות קשות) ויש להחניף לצרכנות בכלל, ולתעשיית הבידור בפרט.
מכאן אפשר לציין שתי תופעות בולטות:
א. דלדולו של התחקיר העיתונאי: יש תחקירים בעיתונות הישראלית. פרשיות ושערוריות חדשות קמות ונופלות מעשה שיגרה. אין רגע דל. אבל אם בשל הרצון ליצור שערוריות (רייטינג כבר אמרנו?) "אורזים" תחקיר לא מעמיק באריזות מנופחות, אזי ערכו של התחקיר יורד. אם "רב מחבק" או "אינסטלטור מנקנק" מוצגים בקולו הרועם של רפי גינת, כ"קומבינטורים", שקיומם מאיים עלינו, אזי ערכו של התחקיר יורד (ואגב, דחיפת מועמדותו של גינת לתפקיד מנכ"ל חברת החדשות על-ידי זכייני ערוץ 2 היא הסרת המסכה האחרונה של עיתונאות ביקורתית). אם בעקבות פרשת "עובדה"-ישראייר, שבה נדחה שידור התחקיר על חברת התעופה, אומר יו"ר דירקטוריון "קשת", מוזי ורטהיים, "עשינו טעות כשלקחנו את 'עובדה' אלינו", אז הדברים מחלחלים הלאה: אל אנשי "עובדה" אבל גם אל שאר העוסקים בתעשייה: תשמעו. אנחנו לא רוצים תחקירים על הגופים הכלכליים במשק (כי גם אם הם לא ממש קשורים אלינו אז הם בעצם כן), אבל אתם יכולים להראות שאתם לוחמניים אם תמשיכו לעשות רעש סביב קורות החיים של אסתרינה.
ב. טשטוש ההבחנות בין עמודי החדשות לעמודי המודעות: אם בעבר היה מקובל שהתוכן המערכתי נקי מפרסום, הרי כיום לא ברור היכן, אם בכלל, עובר הגבול. עד כמה הכתבה שסיימת לקרוא - בעיקר במגזינים של אמצע השבוע בעתונות המודפסת או במדורים של אתרי האינטרנט - היא סיפור עיתונאי בעל חשיבות ציבורית או שגם התחקיר הזה
נדמה לי שכבר נשמעו התלונות על מעמדם של העיתונאים וכבר עלו הקולות על היעלמות התחקיר והכניעה ליח"צנים ואולי היו כבר שקשרו בין השניים, אבל נדמה לי שאפשר וחובה לצפות למשהו אחר. צריך לקחת את הדברים לעיל בחשבון.
הכותב הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת.
נא להמתין לטעינת התגובות
