עיר שחור-לבן
אייל גפן הרגיש בשדרות כמו בסוג של מוזיאון התקוע בעבר וחזר עם תחושה של אי שקט ואי נוחות
הרגשתי כמו אנטי גיבור שמנסה להתקרב למקום מסוכן כי הוא מלא ברגשות אשמה. חיפשתי ברדיו קול של תחנה מקומית, אולי יש איזו אינפורמציה חיונית שבלעדיה אסור להיכנס לעיר המופגזת.
היתה לי הרגשה שאני נוסע לבקר במוזיאון שיש בו תערוכה דינמית, ואחרי שאני אגמור את הסיבוב ואנקה את הכתם השחור מהנשמה, אני אקפוץ לאידי לפרק כמה וכמה חיות ים שרגע אחרי לא ידעו את נפשם מצער.
מיזוג האוויר בתוך האוטו מנתק אותך משמש, חום ואוויר לא נקי, אני שמור כמו אתרוג בתוך הג'יפ. צריך להגיע נקי ומצוחצח אל מרכז הרעש. הצצתי במראה, אני נראה כמו אציל פולני שנעליו מצוחצחות ובלוריתו מודבקת שערה שערה.
חשבתי לעצמי, למה אני צריך לנפח את החזה ולהראות את הוורידים בצוואר, רק בגלל שיש משהו לא הוגן בימי החיים האלה, מה יש לי עם חוסר ההגינות הזאת כל הזמן? למה אני צריך להיות בסדר ולבוא מתל-אביב לשדרות קרוב לאש, אם לא צריך? למה אני מתעקש להיות סקרן מדומה? כי באמת באמת בלי שאף אחד ידע, זה לא בתוכניות שלי לאכול עכשיו רסיס של קאסם. אבל הגמד הפולני שבדרך כלל לא מניח לי לרגע, בעט ושרט והכריח אותי לבוא לתוך העיר לא כדי להבין, כדי להרגיש.
בכניסה לעיר אין נפש חיה. שני טאיירים מפויחים זרוקים ליד תחנת אוטובוס. אופניים עזובות נחו בצמוד לקיר הבטון של התחנה, ואיש אחד, לא צעיר, עמד כמה מטרים משם והשתין.
עצרתי את האוטו וחיכיתי שיסיים, הוא הפנה אלי מבט ולא הגיב, אחרי עוד רגע הוא הפנה את גופו, סגר את ה'חנות' והתקרב.
- "לאן אתה צריך?"
- "באתי לבקר בעיר", השבתי לו קצת מבויש.
- "לבקר בעיר? איזו עיר? מה אתה עושה צחוק? סדום ועמורה פה. אז בשביל מה באת? לראות איך נגמרים לנו החיים? בשביל מה? אתה כמו כל אלה שבאים עם חליפות, מצטלמים ליד המתנ"ס וחוזרים לאכול אצל אידי באשדוד. מכיר אותך מהטלוויזיה, יאללה, תחזור לתל-אביב איפה שיש פצצות אמיתיות".
הוא התיישב על האופנים ואמר עוד משהו שלא הבנתי.
- "אתה לא מפחד לנסוע ככה עם האופנים?", צעקתי לעברו.
- "מפחד? בטח מפחד, ומה זה יעזור לי? הפחד כבר לא עושה לנו עניין, הכעס ניצח
את הפחד".
הוא התחיל לדווש. נסעתי לאט מאחוריו, הוא עשה לי עם היד
- "במה אתה עובד פה?"
- "עובד? באת מתל-אביב לספר לנו בדיחות? איזה עובד? הכל סגור פה".
ניסיתי להציע לו חברות, רציתי להפוך אותו לגיבור של הסיפור כמו שעושים בטלוויזיה, באים לאיזה מקום ופוגשים איזה איש צבעוני ובעזרתו מוכרים סיפור ארץ ישראלי, עלק דוקומנטרי. אבל הוא סירב. הם לא מוכרים את עצמם בקלות, הם מכירים את הטריקים שלנו. הם שבעים מהמניפולציות של התל-אביבים, הם כבר לא עושים חשבון לתקשורת. הם עייפים ומרוטים מכל הדיבורים.
פתאום הוא עצר את האופנים וצעק לעברי: "תסתכל טוב למה אנחנו משתגעים, תראה שם, איזה עשרה-עשרים קילומטר מפה הכל פורח ואצלנו אפילו לא באים לאסוף את הזבל. אתה יודע למה?"
- "למה?", שאלתי מתעניין, אולי בכל אופן אני צד את האיש לטובת הסיפור.
- "כי אין פה זבל..."
- "מה זאת אומרת?"
- "זאת אומרת שאנשים אוכלים פה את הלב, אז מאיפה יבוא הזבל? סע למרכז תראה איך מתפרקת לנו המדינה".
במרכז המסחרי הישן נוהגים להיפגש בני הדור הישן שהקים ובנה את שדרות. הם יושבים שם מקומטים וחסרי מעש ומעשנים סיגריות, מבטם אטום ואין להם לאן להסתכל. ירדתי לקנות בקבוק מיץ באיזה קיוסק, בסמוך לקיוסק עמד שולחן מרופט ומסביבו ישבו חמישה אנשים זקנים חמורי סבר. על השולחן היו מונחים ספלי קפה שחור וכפתורי אפונה צהובה, הכל נראה כמו תמונת סטילס בשחור-לבן שתלויה באיזה מוזיאון של התיישבות העובדת.
פתאום שמעתי מין חריקה של סאונד צורמת אוזניים, התחילה איזה תנועה לא ברורה של אי נוחות, כמה אנשים צעדו בצעדים מהירים. הסתכלתי על חמשת הזקנים, אף אחד מהם לא הניע גבה, לא הסיט מבט. התחלתי להישמע קולות רחוקים של צעקות, הבנתי שהולך ליפול קסאם. עוד רגע עבר והתנועה במרכז הפכה היסטרית, הרבה רגלים שרצות והרבה צעקות.
חמשת הזקנים לא טרחו אפילו להסתכל אחד על השני, הם בהו בחלל.
התחילה לפרפר לי הבטן. אני במרכז הדרמה, מה אני עושה? אולי אני רץ אחרי איזה אישה שחלפה הרגע על פני ומסתתר. הסתכלתי שוב על חמשת הזקנים שנראו כמו אנדרטה שעשויה מברונזה, והחלטתי שאני לוקח כסא ומתיישב איתם, מה שיהיה, יהיה.
קבעתי את עצמי בתוך כסא והסתכלתי לאן שהם מסתכלים בלי לזוז מילימטר, הם זה אני ואני זה הם. הרגשתי שאני יושב באולם קולנוע ארמון שהיה פתוח בחיפה לפני 40 שנה, ורואה סרט מלחמה עם הגרמנים.
התחילו להישמע צפירות של אמבולנס, משהו לא טוב קורה קרוב, ואני יושב ולא זז, מביט אל המסך ורואה סרט.
אחד הזקנים התחיל להשתעל שיעול חולני. הסתכלתי בו, כמו שהוא נראה הוא הולך למות. אחרי שקצת נרגעו הרוחות, קם אחד הזקנים ועזב את המקום בלי שלום בלי להבטיח שיחזור. קם והלך, אף אחד מחבריו לא טרח אפילו להפנות מבט. לגמתי את שארית המיץ וברחתי לאוטו.
ברחוב שמוביל החוצה מהעיר הבחנתי באנשים יגעים שנעים בקצב מסחרר, כמו רובוטים אבודים.
משהו בבטן התהפך והחמיץ לי. לפעמים משהו קטן מוציא אותנו למשהו גדול, הכל גועש לתוך הרגשה של אבדון כמו אחרי מלחמת עולם. אני נטוע עמוק בתוך שקט ואי סדר ולא יודע לעכל את הדברים, ואין לי גיבור, ואין לי סיפור, רק מראות וכתמים שאולי לא יתנו לי מנוחה יום יומיים. על יותר מזה אני לא יכול להתחייב כי יש לי מלא דברים לעשות בתל-אביב....
שבת שלום
אייל גפן
נא להמתין לטעינת התגובות
