הפיצוציה
עמית אהרונסון חושב ש"יציע העיתונות" היא מראה של הספורט הישראלי: אלימה, בהמית, רדודה ועסקנית. מישהו אמר חלטורה?
גם התוכנית "יציע העיתונות", שהפכה מהר מאוד מאז עלייתה לסוג של תוכנית דגל בערוץ מבוססת על פורמט מבית ESPN. קוראים לו Pardon The Interruption, או בתרגום חופשי "סליחה על ההפרעה". שם , מעבר לים, יושבים באולפן שני עיתונאי ספורט בכירים (ובמילה "בכירים" הכוונה היא לשני כותבים טורים קבועים ב"וושינגטון פוסט"), ששוחים בכל בדל מידע אפשרי שקשור ברמה זו או אחרת לספורט. הם מדברים בקצב פסיכוטי על כל מה שזז, בועט, חובט, זורק לסל או (אפילו) משחק קלפים, ומפציצים את הצופה הממוצע בדעות, רעיונות וניתוחים מבריקים.
בישראל, לעומת זאת, עברה התוכנית התאמה כואבת למציאות הספורטיבית המקומית (והכואבת). במקום שני פרשנים בכירים יש לנו את רון קופמן ושלמה (או צביקה) שרף, שבעיקר צועקים. קופמן עוד משמיע לפעמים רעיון מקורי כזה או אחר, ולזכותו ייאמר שהוא אכן מתמצא היטב בספורט הישראלי, אבל ההתנהלות הבהמית שלו מקשה מאוד על הניסיון לסמן (ולסנן) את פניני החוכמה מבין ערימת ה"כלום עם שום דבר" שלו. לצדו יושב (בדרך כלל) שלמה שרף, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, ואחד האנשים המקושרים והחזקים בענף (על גילוי נאות מפעם לפעם אין מה לדבר במקרה שלו). שרף לא ממש מכיר בקיומם של ענפי ספורט אחרים פרט לכדורגל, ומעדיף לנחור בבוז לנוכח שיחות על כדוריד, כדורעף, או אפילו NBA.
החבר הקבוע השלישי בפאנל הוא שרף אחר, צביקה - מאמן נבחרת ישראל בכדורסל (שוב, תשכחו מגילוי נאות) - שדווקא מספק לפעמים כמה דברים נבונים, אבל נוטה להיגרר לפרובוקציות הקופמניות. יש לעסק הזה מנחה (ניב רסקין, שמגיע לו יותר מזה), אבל עיקר תפקידו מתמצה בניסיון (נואש לרוב, אך עם זאת חינני) להרגיע את הרוחות ולנווט את הדיון למקום סמי-פרודוקטיבי. על דעות מקוריות או טיעונים מנומקים כמעט אין מה לדבר, ובאופן כללי, רמת השיח שם לא חורגת מזו שתמצאו בפיצוצייה ממוצעת של חובבי ספורט. רק שימו על השולחן איזה בורקס וטופס טוטו והתפאורה מושלמת.
צביקה שרף. תשכחו מגילוי נאות
צילום: עדי אבישי
היציע המזרחי
התוכנית הזאת היא בעצם המראה של הכדורגל שלנו בפרט והספורט בכלל: רוצה מאוד להיות כמו בחו"ל, רוצה מאוד להצליח, אבל גם בינונית, רדודה, עסקנית. כולם שם חברים של כולם: זה אימן פעם את ההוא, המושמץ הזה היה שחקן של האפס ההוא, והכישרון ההוא צמח בקבוצה של זה. המסגרת הזאת מסרסת מראש כמעט כל סיכוי לעיתונות (ומי שלא מאמין, שיחפש את התגובה המביכה של קופמן להערות הגזעניות שהשמיע שלמה שרף).
יכול להיות שאי אפשר אחרת. אם לליגות הטובות בעולם יש את ערוץ הספורט הטוב בעולם - אולי לדיון על ליגת הכדורגל שלנו לא צריך יותר מכמה נהמות. יציע העיתונות שלנו, מה לעשות, דומה הרבה יותר ליציע המזרחי.
בשורה התחתונה, הבעיה
הגדולה ביותר של "היציע" היא בהיותה תוכנית ש(בין אם במודע ובין אם לאו) תורמת לאווירת האלימות בספורט הישראלי. אין בה הקשבה, אין קבלה של דעות שונות, יש רק צעקות, ביטול, גסות רוח ולעתים נדירות אפילו כמעט אלימות פיזית של ממש (באותה תוכנית מיתולוגית שבה צביקה שרף וקופמן כמעט אכלו זה את זה). זה רע לספורט שלנו, כי זה מה שכל אוהד וחובב ספורט רואה. והיי, יגיד לעצמו צופה "יציע העיתונות" בדרכו למשחק, אם שני הפרשנים בטלוויזיה כמעט הולכים מכות בשידור, אז למה אי אפשר לעשות את זה גם במגרש? כל זה קורה תחת המטרייה של ערוץ הספורט, שמשיק בכל שני וחמישי עוד קמפיין נגד אלימות במגרשים. שם רע לחלטורה? אתם אמרתם.
נא להמתין לטעינת התגובות
