אשרם קטן בערבה
בקומונה של וירן ונירמאל פותחים את הבוקר בצליל גונג ולא שמעו שם על חזיות. בנאות סמדר התושבים מחליפים ביניהם בתים כדי לא להיקשר לחומר. מסע בין נקודות היישוב ההזויות בדרך לאילת
יש בה, בערבה, את הדבר ההוא שיכול להכיל גם את האחר, החריג, ההזוי והמנותק. יש לה את היכולת להניח לך לבחור את הדרך. היא נמנעת מלהחליט בשבילך מה יהיו השבילים בהם תלך וסומכת עליך שאם הגעת עד כאן, תדע להעריך, לזהות את המיוחד. והם מגיעים אליה, מתנקזים בטבעיות למועדון המדברי היבש הזה, מפטפטים בשפה המיוחדת רק להם, משכימים קום לתפוס טללים אחרונים של שחר ומחפשים עובר אורח שייטה ללון אצלם. ברור להם שהעיר הגדולה היתה מביטה בהם בהתנשאות, מזהה במבטם הנבוך את הפחד לטבוע בהמון. הם יודעים בוודאות כי כאן לא ישפוט אותם איש על בחירתם, מבינים כי רק כאן יקבלו את החיבוק לו הם כל כך זקוקים.
צהובי השיער מסתובבים בממלכה המלבנית המאובקת, זו המוגדרת בשורה של קרוונים על גלגלים, כאילו היו בעיצומם של צילומים לאיזה קטלוג של גלשני גלים. אלא שאין ים באופק, וגם לא חתיכות בביקיני, רק שורה של טריילרים שנת ייצור 62', והרבה חול וחצץ. בנג'מין יוצא מהקרוון הרותח של אחותו אל הקרוון הראשי, שם חיים מאחורי וילונות קרושה, ציורי שמן ורהיטי עץ כבדים-ההורים שלו. שניהם בני 71, שניהם - למרות השמש השורפת ומאות הקילומטרים שגמאו ברחבי אירופה - נראים כאילו יצאו מבית קפה בדנמרק. בגדיהם אינם מרושלים דיים, שיערם אינו סתור ודיבורם אינו מחוספס כשל יושבי המדבר.
אבא ג'וני נולד בקופנהגן והוליד 16 ילדים, שהטיל כמו ביצים ברחבי אירופה. את קריירת העיתונות שלו עזב כשהיה בן 40, ויצא לדרך עם חמישה ילדים. 11 הילדים הבאים נולדו בגרמניה, באיטליה וביוון, מסמנים כעקבות נווד את מסלול ההורים שנשאו על גבם את השליחות הנוצרית אוונגליסטית של אהבת העם היהודי וטיהור העולם מאנטישמיות.
"עברנו מכנסייה לכנסייה ודיברנו עם הקהל על אהבת העם היהודי", הוא מסביר
בכל מקום שאליו הגיעו הקימו אוהל קרקס ענק ונתנו משך שבוע את ההצגה הטובה בעיר. אפילו בעיירה נירנברג היו, ממש בשבוע שבו צוינו 50 שנה לחוקים ההם. לפני 12 שנה הגיעו לישראל, לאחר 18 שנות נדודים: "היה ברור ששיאו של המסע יהיה בישראל, שהיא גם היעד מלכתחילה", אומר ג'וני. "הגענו בספינה מאודסה. ירדנו אל החוף בחיפה כשהערב כבר ירד, כל המטענים והקרונות איתנו, והתמקמנו בבת-גלים. זה היה ערב ראש השנה. עזבתי הכל ורצתי לקנות לאשתי זר פרחים לכבוד החג".
האיש לא בדיוק שם לב לעובדה הטריוויאלית שאין מדובר באירופה, שכן הוא ספון בחדר עבודה מבהיק המרוהט בשולחן עבודה כבד ובכורסאות קטיפה. לזכותו ייאמר שממקום מושבו, כשמולו סוס עץ מגולף, קל לשכוח שהוא תקוע בשום מקום בערבה, גם אם הגיהנום החוגג לו בחוץ מזדחל פנימה באין מזגנים.
איך אפשר לשרוד כאן בלי מיזוג אוויר? "בדנמרק אתה מת מקור, וכאן אתה מת מחום", אומר בנג'מין. "זה חלק מהאתגר של החיים במדבר. כשאתה נמצא כאן יותר משבועיים ברציפות, אתה שם לב פתאום לדברים הקטנים, נפתחות לך העיניים".
שבע שנים חיו באזור גבעת-אולגה, וזה חמש שנים הם חיים לא רחוק מהכביש המבעבע בלב הערבה. את הקניות הם עורכים בסופר סנטר בדימונה. כסף למחייתם הם מביאים מדנמרק: הגברים של המשפחה מגיחים למספר חודשים בשנה ועובדים במשרות זמניות. ג'וני אומר שאינו מתכוון לעזוב את ישראל.
בבוא היום תרצה גם להיקבר כאן?
"ודאי. כמו רות המואבייה שאמרה לנעמי שהיא רוצה להישאר בארץ ישראל, כמו הדברים שהיא אמרה לה:'עמך? עמי, אלוקייך? אלוקיי', ככה גם אנחנו. הארץ שלכם היא הארץ שלנו, הגורל שלכם הוא הגורל שלנו. נישאר פה אתכם כל זמן שאנחנו יכולים".
מעניין לבדוק איזה כדור בדיוק לקחו האנשים בפיטסבורג ביום ששלחו את שלושת הסטודנטים האומללים לשמור על תמר המקראית. הביקור המפתיע שלנו גואל אותם מעוד יום משמים של סיוד קורות והשקיית עצים, והם מתקבצים סביבנו משל היינו שליחי המלך יהושפט בכבודו ובעצמו, זה שעל חורבות ארמונו הם שומרים בנאמנות תהומית.
כאילו לא די במחזה ההזיות הזה, מגיחה לעברנו גם רות. רות היא צעירה בת 83, שאומצה על ידי החבורה. היא לוקה קלות באלצהיימר ורק אלוהים לבדו יודע מהיכן צנחה זו לכאן. רות חביבה ומחייכת, מרבה לספר את קורות משפחתה, ונותנת לנו שוב ושוב טיפים לחיים נכונים בגיל הזהב.
דריק (27), קייט ורייצ'ל (25) שייכים לתנועה הנקראת "בלסומינג רוז" - ציטוט מפסוק בספר יחזקאל שמתפייט על אודות פריחת המדבר, והטיס אותם כל הדרך למציאות בלתי ברורה בעליל, שכל הווייתה היא שמירה על שרידים ארכיאולוגיים.
היום שלהם מתחיל מוקדם, בואכה ארבע בבוקר. הם מבלים את זמנם בעיקר בתחזוקה שוטפת של המקום הזה-כולו כמה עשרות מטרים רבועים: משקים, עודרים וגוזמים. לא שיש כאן איזה רמז קלוש לירוק, אבל בהחלט משהו שנראה כמו אזור מגורים ומן זלה מרכזית תחת העץ בכניסה. הם מספרים על שני דיירים נוספים החיים במתחם, פליטי תנועה נוצרית אוהבת ישראל אחרת, אולם איננו זוכים לראותם, והארבעה שלנו מבהירים בעדינות כי לא קיימים ביניהם שום קשרים. למעשה מדובר בנתק של ממש, שלא לומר קרע. שניים נגד ארבעה.
מבט מהיר בצעירים הלומי השמש הללו מבהיר כי דבר אחד הוא לקרוא פסוקים בחוג לברית החדשה במתנ"ס השכונתי בפיטסבורג, ודבר אחר לחלוטין הוא להגיע לארץ הקודש כדי לעשות זאת ממש. "התפקיד שלנו הוא להביא ברכה לישראל", אומר דריק הג'ינג'י וסדוק השפתיים. הוא האחראי לחבורה המונה כרגע שתי סטודנטיות וסבתא. "החיים במדבר מחזקים את הקשר עם אלוהים ומעמיקים את השלווה".
לא נראה לך משונה להיות כאן?לא טבעי יותר ללמוד עכשיו באוניברסיטה בפיטסבורג?
"אני נרגש מההזדמנות שנתנה לי להיות במקום הזה. אין אף מקום בארצות הברית שיש בו היסטוריה של 500 שנה". דריק וחברותיו נהנים מתזרים קבוע של מזומנים המגיע מהמרכז של התנועה בארצות הברית. ליד הקרוונים שלהם חונה ואן "סאבאנה" ענק ובוהק, ובחדריהם יש טלוויזיה ומחשב.
אתם לא מרגישים שמסתכלים עליכם כעל משונים?
"יש הרבה מוזרים כאן, אז אנחנו משתלבים. אני מודע לעובדה שכדי לגור במדבר, צריך להיות קצת מוזרים". אז בכל זאת, למה? "כי בלילה אפשר להרגיש כאן את נוכחותו של אלוהים, אי אפשר לשמוע פה אפילו צליל אחד שלא בא מהטבע, ואתה יודע שבדיוק כאן, במקום שאתה שם את הראש שלך, היו אנשים לפני 4,000 שנה". דריק למד באוניברסיטה תקשורת, אבל היום הוא טוען שהתקשורת לוקחת מהבן אדם את החיים, ומודה שלפעמים, כשנורא נורא משעמם, הוא קופץ לאילת כדי לבלות קצת בעיר הגדולה.
מתחם נוסף בסיטי הוא המתחם המקורי שהוקם ב-67' על ידי שמחה פרלמוטר, יהודי דתי ממיאמי שהגיע למסקנה כי ישו הוא המשיח וכי עליו לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בערבה. איתו עלו כמה משפחות יהודיות מאמריקה והתיישבו יחד. הם מכרו את רכושם, החזירו את דרכוניהם וניסו להקים יישוב משלהם-עיר אובות. לפרלמוטר הצטרפו שתי נשותיו-יהודית, שאיתה התחתן כדת וכדין, ורחל הנוצרייה-וכן הוריו ושלושת ילדיו מיהודית. עם השנים באו למקום חוזרים בתשובה ונוצרים שביקשו להתגייר.
פרלמוטר עסק בגיור ונהפך לרב הרשמי של המקום. לאחר שהסתכסך עם הסוכנות היהודית, שתמכה בו בראשית דרכו, פנה לחסידות סאטמר במאה שערים בבקשה לסיוע כלכלי. הוא נענה, ועם הזמן הכריז על עצמו כאנטי-ציוני. בשנות השבעים נחשבה עיר אובות לקיבוץ חרדי, שהיו בו "חדר" ובית כנסת, חדר אוכל ואסיפות חברים. ב-82' פרץ סכסוך בין פרלמוטר לעדה החרדית בירושלים. יהודית וילדיה עזבו, ופרלמוטר נשאר שם עם אשתו השנייה רחל ועם ילדיהם המשותפים )אחד מהם, ארי, נהרג ב-94' בפיגוע בתחנה המרכזית של חדרה. לפני כשלוש שנים מת פרלמוטר ואלמנתו רחל ממשיכה להתגורר שם.
גם היום ממשיכה עיר אובות למשוך אליה מאמינים נוצרים. לפני ארבע שנים צירף פרלמוטר לחלקתו משפחה גרמנית שהקימה את עמותת "מפעלים למען ישראל". המשפחה מתגוררת במקום ומארחת מתנדבים מגרמניה ומהולנד שבאים להפריח את השממה בנגב. סמוך להם מתגוררת משפחה נוצרית נוספת שהזמין פרלמוטר בעבר - זוג הורים ועשרת ילדיהם, המבקשים להתגייר ולהשתקע במקום. כעת הם מחכים לפסיקת בית המשפט בנוגע לאפשרות גיורם. רחל סירבה לצאת אלינו, במקומה שלחה את אם המשפחה הנוצרית המתגוררת שם, זו הסבירה באדיבות תקיפה כי איננו רצויים שם.
עד לפני שלוש שנים עבד יאיר (37) כיועץ שיווקי בכיר בחברה גדולה. הוא היה קם בבוקר, נושק לאישה ולילד, ונוסע לתל-אביב לעוד יום עבודה שיסתיים 12 שעות מאוחר יותר. ועכשיו, בבגדי העבודה שלו, הוא נראה כמו עובד זר מרומניה שהורג את עצמו בשלוש עבודות כדי לשלוח משהו למשפחה בבוקרשט.
בסביבות השעה שלוש בצהריים, בדיוק על הקפה בוץ, אנחנו נוחתים עליו ועל אשתו, מפרים את שעת המנוחה. השלווה שם כה פתולוגית, עד שגם אם יקפוץ איזה צרצר לביקור, יהיה בכך משום הפרת השקט, שכן אין מדובר כאן בשקט אלא בחומת דממה עבה שאי אפשר לחדור אותה. הם יושבים בחוץ, חוזים מרותקים בשני צאצאים פעילים יתר על המידה שמתיזים מים זה על זה וקופצים ממקום למקום תוך צרחות אדירות שאפילו לא מדגדגות את הדומייה.
"הסתובבנו הרבה בארץ מדן ועד אילת", מסביר יאיר, "חיפשנו מקום שנצליח לשלב בו את חיי המשפחה יחד עם העבודה. מגיע שלב שאתה מבין שיש לך אחלה פלוס בבנק, נסיעות לחו"ל כל שני וחמישי, אוטו וטלפון נייד מהחברה, אבל אתה מרגיש שזה לא זה. אתה נהיה נטע זר בתוך המשפחה שלך, ומגיע סחוט בסוף היום. מה כבר אתה יכול לתת להם בסוף השבוע? לא הרבה".
עם התובנות הללו עקרו רינת ויאיר, היא ילידת חיפה ובוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בויצ"ו חיפה, והוא יליד תל אביב ובוגר תואר ראשון במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, לצוקים. זה היישוב הקהילתי הראשון בערבה, שהוקם בשנת 96' ומונה 18 משפחות. גרעין המקימים הראשון הורכב מקבוצת אנשים כבני 40, שרצו לעשות שינוי מהותי באורח החיים שלהם וגם במשלח ידם. החזון מדבר על הקמת קומפלקס תיירותי שיהיה מורכב ממספר רב של מיזמים אישיים. שוקי ורינת, למשל, בונים עכשיו את בית הקבע שלהם. אין קבלן, אין מנהל עבודה ואין פועלים.
איפה כולם?
"לא היו. אנחנו בונים בעצמנו את הבית".
מה זאת אומרת? ממש במו ידיכם?
"כן, התחלנו כבר לפני שמונה חודשים. הרעיון הוא לחיות את העבודה, וזו עבודה קשה. אנחנו בונים פיזית את הבית בעבודה עצמית שלנו: יסודות, שלד, ממ"ד-הכל. את צריכה לראות את רינת, היא סוחבת קורות ששוקלות יותר מ-150 קילו".
נשמע קצת מטורף. רק שניכם, בלי עזרה?
"זה לא מטורף, זו עבודת יד! זה לעולם יהיה שונה ממשהו שהוא תוצר תעשייתי. אין מצב שקבלן שבונה בית יגיע לאותה רמה של אהבה סביב חלון מסוים שהוא בונה. אני מלטף את הנישה, בונה אותה בדיוק כמו שחלמתי, ולא מתפשר על שום דבר. אנחנו בונים קירות עבים של 60 סנטימטרים, כדי ליצור בידוד".
אבל אתה בוגר מנהל עסקים, לא פועל. איך אתה יודע לעשות את העבודה בצורה נכונה?
"אני לומד כל יום, ומרבה להתייעץ. אלו דברים נורא פשוטים. לקרוא תוכנית זה דבר נורא פשוט".
ולמה כאן?
"השקט. יש לך אותו כאן בכמויות ובחינם".
לילה לפני שחדרנו פנימה ליעד המבוצר ששמו נאות סמדר, עת מצאנו שער נעול על סוגר ובריח, ושומר שדחה בהחלטיות את האפשרות להיכנס ליישוב אך שלח אותנו לפונדק של היישוב כמה מאות מטרים משם, פגשנו שלושה חיילים עגומי מבט ששתו תה והביטו בנו משועממים. "מה אתם מחפשים כאן?", שאל הקצין העייף בלגלוג שרק גבר כשהסברנו את מעשינו בלב הישימון השחור. "תשמעו לי", הוא אומר בפסקנות צה"לית, "הסתובבתי הרבה בארץ, הייתי בהמון מקומות, ראיתי משונים יותר ופחות, ואני יכול להגיד לכם שהיישוב הזה בהחלט זוכה אצלי במקום הראשון. הם חיים שם באזורי הביזאר, ולא נותנים לאף אחד לראות איך זה בפנים".
הרבה סיפורים מסתובבים באזור על אודות המקום הזה. מי שמספר אותם, אגב, הם אנשים לא פחות אקסצנטריים, החיים בעצמם לפי חוקים שהמציאו ואשר לא יכלו להתקיים בשום מקום אחר מחוץ ליישוב שלהם. כך שהתוצאה הסופית היא מקום שנהנה מיחסי ציבור גרועים במיוחד, ומה שלא מוסיף כלל לעניין היא העובדה שהם שומרים בקנאות על פרטיותם ולא מניחים לאף אחד לבוא בשעריהם, אלא אם כן תיאם זאת מראש עם קבוצה של מבקרים.
המקום הוקם בשנת 89' על ידי קבוצת אנשי מעשה, והוגדר על ידם כ"בית ספר ללימוד עצמו של האדם". הקבוצה הזו התגבשה ככיתת לימוד בירושלים תחת הנחייתו של יוסף ספרא, ובאה להתיישב על השטח הנטוש של קיבוץ שיזפון. במאי 2003 נפטר ספרא, המייסד והגורו של המקום. בעברו היה איש בוהמה ידוע, מחזאי, ויזם של הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ". ב-62' הוחרם הספר בידי הצנזורה והיווה את מרכזו של משפט יוצא דופן בתולדות מדינת ישראל שהתנהל סביב השאלה האם מדובר בספרות תועבה פורנוגרפית או לא. השופט הורה על החרמת כל עותקי הספר ועל השמדתם.
בעקבות פרשה זו שינה ספרא כיוון, הפך למדריך רוחני על פי ערב רב של מסורות רוחניות ממקורות שונים: גורדייף, אוספנסקי, קסטנדה, הקבלה, סופיזם, קרישנמורטי ואחרים, והקים את קיבוץ נאות סמדר.
תלמידיו של ספרא ניהלו בשנות השמונים והתשעים קבוצות בערים הגדולות, והחברים המתאימים באותן קבוצות הוזמנו לעבור לחיות בקיבוץ. אחד המארגנים של קבוצות אלה הוא אורי גלברט, שעזב את קיבוץ נאות?סמדר לפני כחמש שנים וממשיך עד היום לארגן קבוצות בתל אביב. במהלך השנים התפרסמו בעיתונות מספר כתבות על התאבדויות ונזקים נפשיים שנגרמו לאנשים שהיו פעילים בקבוצות שארגן הקיבוץ, ובאתר האינטרנט של משטרת ישראל הוא אף מוגדר ככת.
בוקר יום שישי שקט במיוחד מקדם את פנינו. אנו נכנסים באין מפריע לאזור המגורים: כ-16 בתים מסוידים בכחול ובנויים כטבעת סביב כיכר מוזנחת. הבתים עצמם מתנאים בתריסי עץ ובגינות אחידות, ונראים כמו בית ששוכפל 16 פעמים. חברי נאות סמדר אינם רשומים כזוגות, אלא כבודדים, וכל בית מחליף את דייריו אחת לתקופה כדי שלא יפתחו קשר עמוק כלפי החומר. בלב היישוב עומד מבנה ורוד. פיל השיש הזה הוא מרכז לאומנויות המשמש כרגע את אנשי הקיבוץ ואינו פתוח לביקורים של אנשים מבחוץ. במזכירות הסביר לי איש דק וחיוור כי אי אפשר להיכנס ליישוב ללא תיאום מראש.
איך אפשר להתקבל למגורים פה?
"אי אפשר. רק אחרי בדיקה יסודית".
נירמאל נעלב מעט כאשר הוא מגלה שאני קוראת לו נירדאל. הוא מתקן אותי בעדינות, ואני מסבירה שעוד לא התרגלתי לשמות שייבאו אותם מהודו. כמו עוף בקארי, צריך להתאים את הטעם לחך. במקום הזה הודו היא ארץ הקודש, והטנטרה היא התורה הקדושה. אמונתם של יושבי המקום בחופשיותה של הנפש, עומדת למבחן כאשר אני מגלה הרבה מדי פרטים זהים במנהגיהם ובלבושם.
קחו למשל את עניין החזיות: אף אחת מן הבנות אינה רואה צורך דחוף להשתמש בפריט אנכרוניסטי זה, מה שחושף את המבקרים למופע מרתק של תנועת דדיים חופשית. גם הבנים אינם מגלים עודף מקוריות במכנסי השרוואל הלבן ובפריזורות שלא ראו מסרק זה זמן. אבל זה באמת שולי. העיקר היא העובדה שהאשרם הוא ענף תיירותי של קיבוץ סמר, ומתנהל כקומונה לכל דבר ועניין.
הזבובים משוגעים על המקום הזה, היתושים חולים עליו. נחילים נחילים הם מלווים בנאמנות את בני האדם, משל היו כלב שמירה כנוע. הם בכל מקום: בחדר האוכל נטול הכיסאות יושבים שם שבעה על מזרנים כל השנה, "בסמוקינג טמפל" זה המתחם המותר בעישון (הם מאוד אוהבים כאן מילים באנגלית), בחדרים מאותגרי המיזוג ובמקלחות הצבאיות. 14 צעירים מנהלים את המקום, חוץ מהם חיים כאן עוד עשרה חברים, מילה שהופכת מגניבה לגמרי כאשר הוגים אותה במלעיל, נסו ותיהנו.
זה הספורט האמיתי של החבר'ה, ואותו הם יודעים לעשות הכי טוב, להיות מגניבים. "יש כאן משהו מאוד מיוחד בעיניי", הורס לי נירמאל. הוא בן 37, ונראה עשר שנים פחות. זה מה שקורה כשאתה חי ליד החיים האמיתיים: "זו משפחה שמקבלת אותי כמו שאני, אוהבת אותי כמו שאני, ומחייכת אליי בכל מצב".
נירדל ווירן עומדים בראש המעגל המנהל את המקום בשיטת ה"ריינבו", ומתכנס כל בוקר כדי לקבל החלטות בצוותא. שניהם נקראו פעם בשמות אחרים, יותר בכיוון של שלמה או ניר או משהו בסגנון, אבל מאז שקיבלו בטקס שנערך כאן פעם בשנה את שמותיהם, כך קוראים להם.
הבוקר שלהם מתחיל בצליל גונג מהדהד המכריז על התכנסות שתיערך 20 דקות מאוחר יותר, שבמהלכה יהיו ב"סיילנס" משהו כמו רבע שעה. לכל אחד מהם יש תפקיד קבוע: במשרדים, בשיווק, בהפקת אירועים המתנהלים כאן דרך קבע בחגים ובמועדים, או בפקידות. וכולם מצייתים לחוקים הבסיסיים של המקום: איסור הכנסת בשר, סמים, נשק וכלבים לאשרם. הם מחויבים בהפרדת הזבל לאורגני, רגיל ופחיות. בזבל הרגיל משתמשים לצורכי הכנת קומפוסט.
גם את הניירות ממחזרים, ובכלל, משתדלים נורא להיות אקולוגיים. המשכורות שהם מקבלים מהקיבוץ עבור עבודתם עומדות על 1,300 שקל בקירוב. לנירמאל זה לא מזיז: "קורה כאן משהו אנרגטי מאוד מיוחד. מתוך המגורים המשותפים בקומונה מגבירים את המודעות בגלל האינטראקציה האינטנסיבית".
אתה בן 37. זה לא נראה לך גיל מתאים לקבלת החלט טות לקראת השנים הבאות?
"אני מודע לכך שזה סוג של חממה קיומית, אבל באופן אישי אני לא מוכן לחזור לחיים שבחוץ לפי הקונבנציה הקודמת שלי. עכשיו אני כאן, ונראה לי שזה יהיה לזמן ארוך. אנשים באים הנה כדי לעבור תהליך. במדבר יש רק מרחב, אין שביל או דרך, העשייה שלך היא למצוא אותם".
בחביות הצהובות הפזורות בקיבוץ, אלו המשחירות מזבובים ומפיצות ריח איום, יש שמרים. המון שמרים. זו רק אחת מהשיטות של אנשי לוטן להילחם בטבע בדרכים שלו. בטבעיות. כדי להרחיק מעליהם את המטרד הבלתי מתעייף הזה, הם משתמשים בשיטת השמרים. כדי לא להרוס את המרקם הטבעי של הנוף, הם בונים בתים מבוץ. כדי לא לייצר זבל שאינו מתכלה, הם משתמשים בצמיגים כבסיס למבנים.
כאשר מגיעים מכביש הערבה ופונים לכיוון מערב, נדמה לרגע שנוסעים אל הכלום. הכביש מתפתל ממש עד השער החשמלי של קיבוץ לוטן. מייק, המזכיר, עורך לנו סיור ביום חם במיוחד: באזורי המטבח, במרכז הפרדת הזבל ובדיר, הריח לא נסבל ואף מקבל שדרוג ניכר בזכות הטמפרטורה שאינה חסה כאן על אף אחד. ההתעקשות של בני המקום להיות אקולוגיים כמה שאפשר, יש לה מחיר: תחושה מתמדת של חום ואבק.
המדבר נוכח גם בתוך הבתים ולא רק מחוצה להם. זה לא קיבוץ טובל בירק, כפי שהתרגלנו לראות, זה קיבוץ בצבע חום ישימוני, מנוקד בינבוט ושיטה מאובקים משהו, במקום בדקלים וצאלונים. "זה חלק מהמגמה שלנו להשתלבות במדבר. אפשר גם צמחייה חסכונית. מקסימום ירוק במינימום מים".
כיפת הראסטה צ'אנגה, המסוככת על בריכה עכורה שבה צפים צמחי מים, בנויה גם היא מבוץ ומחומרים ממוחזרים, כמו מבנים נוספים: "קירוי וחיפוי בבוץ מביאים לחיסכון של 15 אחוז באנרגיה, כך שגם המזגנים עובדים כאן הרבה פחות".
במסגרת גרעין של התנועה ליהדות מתקדמת-רפורמים-התיישבו כאן 30 משפחות, 150 איש ואישה, ו-31 כלבים. כולם אוכלים בחדר האוכל שלוש ארוחות ביום. רעיונות ההפרטה לא חדרו את חומת החום והיובש. יש גם מרכז טיפולים הוליסטיים במים (ווטסו), שימוש באנרגיה חלופית, מיחזור של מים ופארק אקולוגי שאפילו בשירותים שלו ממחזרים את התוצרת האנושית.
זה לא מרגיש כמו חזרה אחורה? ויתור על כל מה שהקדמה מציעה לנו?
"זו החלוציות של היום. לא רק פעם היתה חלוציות. בחרנו לחיות דווקא כאן, למרות שיכולנו לבחור באזור הגולן או מעבר לקו הירוק. פה הכי שקט, אין מחלוקת סביב שאלת השייכות של האדמה. אתה חופשי להיות יצירתי, ולשלב בין מוח למים. המוח - כדי לפתח טכנולוגיות, מדע ואמצעי ייצור. מים - כל המים שאנחנו משתמשים בהם, מקורם במי תהום מליחים. אנחנו לא מחוברים לרשת המים הארצית, וזה מחייב אותנו להפעיל מחשבה כל הזמן. זאת חלוציות".
הדס וויטלי יכלו להתגורר כמו כלום באוף שינקין. הוא מעצב פרחים לאירועים, היא אדריכלית ומרצה במכללה למינהל. הם יפים, חכמים, מוכשרים, והורים לשני ילדים העונים גם הם לכל ההגדרות האלה. רוצה לומר: מה לעזאזל קרה שהם גרים דווקא בקיבוץ יהל, במידל אוף נוור, ולא באחד הרחובות הסואנים של תל אביב?
מהצד זה נראה כמו משהו שקרה לגמרי בטעות, אבל השניים אומרים שהכל היה מכוון: "חיפשנו מקום שקט, שיש בו קצת רווח בין אחד לשני, ואנשים לא חיים בצפיפות", אומרת הדס. "גם ויטלי וגם אני נוסעים מדי פעם לתל אביב, ובאים על סיפוקנו מבחינת הצורך העירוני שלנו. הדבר היחידי שקשה להתרגל אליו הוא החום הנוראי".
הם גרים כאן כבר שנתיים לאחר שהקיבוץ, שנוסד על ידי התנועה ליהדות מתקדמת, פנה לקליטה ישירה של משפחות ורווקים. היום יש בקיבוץ יהל 46 חברים ומועמדים, והוא מתנהל כיישוב שיתופי. ביהל חיים ביחד שומרי מצוות וכאלה שאינם. שמירת שבת וכשרות הם חלק מערכי הקהילה, כאשר יש חופש החלטה מלא בכל הנהוג בבתי החברים פנימה. חדר האוכל המרכזי שומר על כשרות, ובשבתות וחגים העישון אסור. ויטלי והדס מודים כי מה שמשך אותם למקום זה המרחק מהעיר הגדולה, מהריצות ומהטירוף. "ממש במקרה יצא גם שקיבלנו בית שנמצא ממש בקצה. אין אף אחד שמסתיר לנו את המרחבים. לקום כל בוקר ולראות את זה שווה הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
