חשבון הדמים

בן-דרור ימיני אינו שולל אפשרות שה'שיתוק' מול הקסאמים, בו מואשמת הממשלה, הוא כיוון נכון

בן-דרור ימיני | 20/5/2007 5:30

הממשלה, כך סיפרו לנו כמעט כל הפרשנים, משותקת. בגלל המלחמה ההיא, בקיץ הקודם. והמראות חוזרים: שוב תושבים מתפנים. שוב זעקות נגד הממשלה. שוב ארקדי מופיע על תקן המושיע. ובין השורות כבר מתחיל הלחץ: נו כבר. צאו מהשיתוק. צאו לפעולה. "החמאס ממשיך כי אף אחד לא עוצר אותו", כתב פרשן אחד. ואלה שעשו כל מאמץ אפשרי כדי לחבל בכוחה של הממשלה הזאת לקבל החלטה, מספרים לנו עכשיו, שהממשלה לא מסוגלת לקבל החלטה.

והכותרות. הן לא מדווחות. הן זועקות. גם בסרט הזה כבר היינו. "זעקת שדרות", היתה כותרת מוסף השבת של מעריב. "נטושים", היתה הכותרת המקבילה ב"ידיעות אחרונות". זר לו היה נקלע לכאן, היה בטוח שמדובר לפחות בבליץ הגרמני על לונדון. תעשיית הפאניקה, שוב, נכנסה לפעולה. אלא שהמציאות קצת שונה. רוב גדול של תושבי שדרות נותרו בבתיהם. בכל המבצעים של השבוע שעבר התפנו פחות מ-1,500 איש, ויש עוד כמה מאות שאכן רוצים לצאת. אבל מתוך 23,000 תושבי שדרות, הרוב המוחלט נשאר ומתכוון להישאר. אין בריחה המונית. יש אוטובוס שמישהו לא הצליח לעלות עליו, והוא כועס וזועק, אולי גם מנסה לחדור דרך חלון, וזה מצטלם טוב. זה גם מאפשר כותרת. וזה בעיקר משדר פאניקה.

התוצאה היא אחת: לחץ מסיבי על הממשלה לעשות מעשה. ומהר. "ארבעה ימים היתה ממשלת ישראל משותקת", כתב פרשן בכיר. מדוע תגובה שאינה כוללת כניסה לרצועה הופכת את הממשלה ל"משותקת"? מי קבע שתגובה בשליפה, בסגנון המערב הפרוע, היא הבחירה האסטרטגית הנכונה? אולי המסקנה מהתגובה המהירה בקיץ הקודם היא, שעדיפה תגובה חכמה על פני תגובה חפוזה. אבל יש פרשנים שרוצים פעולה גדולה. חסר להם אקשן. הם לא מוכנים להמתין.

מה קרה לנו?

זכותנו להגיב באופן שיחסל או יצמצם את ירי הקסאמים. הדיבורים על כך שישראל גורמת למצוקת הפלשתינים, בגלל הסגר והלחץ, הם הבלים מטופשים. אם היו הפלשתינים משקיעים ברווחה ובתשתיות מה שהם משקיעים בהברחות ובהתחמשות, הם היו במצב הרבה יותר טוב.

כך שהשאלה אינה אם יש לנו זכות לתגובה רחבה, בוטה, קרקעית, אלא מהו האמצעי היעיל. תגובה קרקעית רחבה, שאכן תחסל את תופעת הקסאמים - חיסול זמני בלבד, כידוע - תעלה לישראל עשרות הרוגים. אולי מאות. כרגע, בלי שום תגובה, הקסאמים גובים מחיר מאוד לא נעים. עד היום יש, לאורך שבע שנות קסאמים, שבעה הרוגים. הפגיעות בנפש התחילו רק ב-2004. זה היה, להזכיר, כשהיינו בתוככי הרצועה. הקסאמים התגברו לקראת ההתנתקות. לא כדי לזרז אותה. כדי למנוע אותה. בדיוק כשם שהקסאמים היום מטרתם אחת: להחזיר את ישראל לרצועה. כי זה מה שיקדם את סדר היום של הג'יהדיסטים. ומי שחושב על פגיעה, לצורך הרתעה, בכלל תושבי הרצועה, משחק לידי הג'יהדיסטים. זה מה שהם רוצים. זה יחזק אותם. כי ככה עובד ההיגיון המזרח-תיכוני.

הפלשתינים מבריחים נשק

שיכול להטריד אותנו. לא להכריע אותנו. לצה"ל יש עדיפות מול צבאות. הוא יכול להשמיד מטרות אסטרטגיות בדמשק ובסוריה. ברצועה זה שונה. העוצמה מתמוססת בגלל הצורך להסתובב בין סמטאות. היתרון עובר לג'יהאדיסטים. ככה זה בבגדד. ככה זה היה בדרום-לבנון. ככה זה היה ויהיה ברצועה. ועוד לא אמרנו שחפים מפשע רבים ייפגעו. התמונות ישודרו בכל העולם. הלחץ הבינלאומי יהיה אדיר. וישראל, אנחנו יודעים מראש, תיאלץ להתקפל. כי המערכה היא גם על מסכי הטלוויזיה. ושם הם תמיד מנצחים.

יש משהו מרגיז בכך שאיבדנו לחלוטין את היכולת לפעול בצורה אחת. למשל, בפעולות קומנדו נקודתיות. מה קרה לנו? אם כבר מדברים על שיתוק, הוא מצוי בכך שהחשיבה האסטרטגית היא כמעט רק על טנקים בתוך סימטאות.

האם זה אומר שצריך להבליג? ממש לא. זה רק אומר שצריך לנסות עוד הרבה אופציות, לפני שנכנסים לשם. כי כבר היינו שם. כבר חצינו את הרצועה לשלוש רצועות. כבר היינו בבית-חנון. כבר טיילנו בכל שביל בג'בלייה.

כך שייתכן שהתגובה המדודה היא האופציה הנכונה. גם אם יש מי שיקרא לה "שיתוק".