משפחתי וחיות אחרות
סיור בספארי עם בני שבט גפן מעלה ביונתן זיכרונות, מהלביאה של הדוד משה דיין ועד לילדים שגדלו על הפינק פלויד כתחליף לחופשות בחיק הטבע. וגם: הפיל הרוצח יוסי מתעניין בהיי-טק
לא טיילנו בארץ, אבל לפעמים הארץ באה אלינו. רוב שנות ילדותם של שירה ואביב עברו במושבים רמות השבים ובית יצחק. מאחורי הבית היתה גינה גדולה, ואם הילדים היו מתעקשים לבלות בחיק הטבע היינו מוציאים אותם לדשא ואומרים להם שזה הגליל, ושהשלולית שליד הממטרה היא הכינרת.
מעולם לא גררנו אותם לקמפינג, היכן שכל המוני ב. ישראל חורכים חיות ומלכלכים את הטבע. ממש כמו שמעולם לא ישבנו במשך שעות של ציורים ועבודות הדבקה מסובכות. אחרי ששירה התבגרה לגמרי היא אמרה לי: "מעניין מה היה קורה לנו אם אתה היית אורי דביר ואמא היתה בתיה עוזיאל".
" לעולם לא נדע", עניתי לה. אז נכון, אולי הילדים סבלו מהתבגרות קלסטרופובית, אבל הם שמעו הרבה פינק פלויד. ותמיד היו לנו חיות. אני יכול לכתוב את כל סיפור משפחתנו לפי החיות שעברו אצלנו. כלבים וחתולים - מאיר, שרוך, יהושע פשפשוע, התאומים חס וחלילה. הכלבה לולו שהיתה אוכלת חפיסת קלינקס ליום ובסוף פחלצה את עצמה ומתה, הכבשה רחל, ונחש מפחיד שאביב הביא יום אחד הביתה. מזונו של הנחש היה זבוב אחד ליום, שאותו סיפק לו בשמחה עכביש המחמד שלנו, שהתנחל בתוך קוריו בפינת מסגרת הפוסטר של צ'ה גווארה.
עכשיו, כשהילדים התבגרו והפסיקו לנדנד לנו ואנחנו הזדקנו והפסקנו לנדנד להם, אנחנו בהחלט מטיילים איתם, בעיקר למקומות קרובים, כמו שדה התעופה בן-גוריון, כדי שהם יוכלו להתרשם מהטבע ומהתרבות של ארצות אחרות ואחרי זה להשוות אותם לטבע המצוקתי ולתרבות המעורפלת שלנו.
ביום ההולדת האחרון של שירה היא ביקשה שנצא לטיול משפחתי בספארי ברמת גן. בשמונה בבוקר, שעה שאני בהחלט מכחיש אותה, יצאנו לשטח, כמו שאומרים: סבתא נורית, שגם הפיקה את האירוע. סבא אני. אביב, שההתעוררות בשעה כזאת תגרום לו לג'ט לג של שבוע ולביטול הופעות. שירה ואתגר, והנכד הכי יפה והכי חכם בעולם - בן שנה וחצי אבל כבר מפתח דעות ימניות - לב הקטן שלנו, שלא התרגש מהחיות, אבל מאוד התרגש מדוד אביב והלך אחריו לכל מקום בספארי, עד שהגענו לג'ירף הענק והילד התחיל לבכות. עד עכשיו הוא ראה רק חיות בגובה שלו ואף אחד לא הכין אותו למפגש פתאומי עם מגדל עזריאלי עם ראש קטן בקצה.
בדרך למשרד ההנהלה פגשנו המון קבוצות קטנות של יענים וזברות. עדרים מתגודדים ושותקים, כמו עובדים זרים שמחכים להסעה למקום העבודה. כנראה שהחיות האלה מאוד זולות, אחרת קשה להסביר את כמות הציפורים המכוערות והסוסים העייפים עם הפיג'מות. ראינו גם שלושה קרנפים שנדמה היה לי שאני מזהה מאיזו הפגנת המונים בכיכר אחרי סיכומי ועדה כזאת או אחרת.
הספארי ברמת גן משתרע על יותר מאלף דונם ומכיל 16 אלף בעלי חיים שונים. כמו במוזיאונים גדולים שבהם אסור לך לראות את כל היצירות בביקור כי אז יש סכנה שכל התמונות מתערבבות לך בראש ואתה חוטף מיגרנה בלתי הפיכה - כך גם בספארי החלטנו לראות רק מספר מוגבל של חיות איכותיות.
כבר על ההתחלה החלטנו לוותר על אוכלי החרקים, ההיפופוטמים, הזוחלים, החומט כחול הלשון, החמוס המבאיש ועז הבית ולהתרכז בחיות ברורות שאנחנו אוהבים במיוחד - הפילים, הג'ירפות והאריות.
במשרד
התחנה הראשונה שלנו היתה גוב האריות. שלושה גורים חסרי שם בני שלושה חודשים, וזאת השעה שמאכילים אותה. אחרי השעה עשר הם יכולים לאכול אותנו. ההורים של שלושת הגורים נמצאים בלילה בכלובים (אני חושב שזה לא רעיון רע לנעול כמה מההורים בלילות גם במגזר האנושי). ברחבת הדשא הרמוס מאכיל ערן, גבר נאה ואציל מראה שגם הוא נראה קצת כמו אריה, את אחת הגורים, תינוקת ששוקלת 20 קילו בלי נעליים וכבר נראית מפחידה כשהיא פוערת את מלתעותיה ולועסת בעצבים את פטמת בקבוק החלב.
"רוצה ללטף אותה קצת, לבצ'וק? ", אני שואל את הנכד החדש שלי. "לא, רוצה אביב! ", פועה הדרדק ונצמד לחיה שהוא מכיר - הדוד שלו. שלושת הגורים המפחידים - שני זכרים ונקבה - הם תוצאה של ההמלטה המוצלחת הראשונה של הלביאה סיון. האב המאושר הוא גידי. אח של גידי, ששמו גוב, הועבר לגן החיות בחיפה כדי שלא יהיו יחסי מין בתוך המשפחה בכלובים, כך שכנראה לא נזכה לראות בקרוב עוד הופעת איחוד של כוורת חוזרת.
כשהאריות הבוגרים מוצאים מהכלובים אנחנו עמוק בתוך הרכב המוגן של שרית, וכשאני רואה את הגורים מתלקקים עם הוריהם אני נזכר בכפיר האריות הראשון שלי, שמסמל איכשהו גם את שנותי הראשונות בתל אביב, את אהבת חיי, ואת נעורי ששכחתי איפה השארתי אותם וכעת כבר לא נשאר לי יותר מדי זמן לחפש אותם.
בתחילת שנות השבעים התחתנתי בפזיזות האופיינית לתקופה עם בחירת לבי. דודה רות ודוד משה דיין הנדיבים עשו לנו חתונה צבאית, כולל נכבדי חברון וכל החברים היענו-היפיס שלנו. חודשיים אחרי החתונה הגענו כבעל וכאשתו לבקר את הדודים בצהלה. נכנסנו לחדר האורחים הגדוש בכלי חרס עתיקים וראינו את דוד משה בבגדי החאקי המהוהים הנצחיים שלו שרוע על השטיח, ועל החזה שלו מתפרקד חתול שנראה קצת מוזר, אפילו בשביל חתול. כשנורית שאלה אם אפשר בבקשה ללטף את החתול הזה, משה אמר: "זה לא חתול. זאת לביאה בת שלושה שבועות".
השבוע דודתי סיפרה לי על הלביאה, שהקורות שלה הן אולי גם מטאפורה על משפחת דיין בפרט ועל משפחת האדם בכלל. רות ובת דודתי יעל ביקרו בצרפת אצל איזה ברון ("לא רוטשילד, השני", אמרה רות), וזה לקח אותם לספארי הפרטי שלו בפאתי פריז. תוך כדי ביקור התלונן המיסייה בפני רות: "יש לנו פה יותר מדי חיות, אנחנו חייבים לדלל את האריות". דילול אריות - צרות של עשירים.
דודה רות, שעוזרת לכל מה שזז ולא יודעת להגיד לא בכל השפות, החליטה לעזור גם לברון הנכבד לדלל את אריותיו. הברון נתן לרות את רותי, לביאונת בת שבועיים, והנה גם היא הגיעה לארץ הזאת לטרוף ולהיטרף בה. דודה רות חשבה שבן דודי אודי, שגר אז בנהלל, יגדל אותה במשק שלו, אבל נהלל כנראה לא מאמינה בענף האריות וחוץ מזה כבר היה להם שם את אריק נחמקין, ורותי הקטנה נשארה בבית הדודים שלי בצהלה, ודווקא נקלטה היטב בין וילות של גנרלים ושל חיות אחרות.
"מהרגע הראשון", אמרה לי רות, "רותי היתה כרוכה אחרי משה, משוגעת עליו. הולכת אחריו לכל מקום בבית, מחכה בשער למכונית שלו כשהוא חוזר מהעבודה וישנה איתו על הרצפה". וכן , זה ידוע שכל כך הרבה בנות נמשכו למשה דיין. אבל לביאה? ועוד קטינה? לא ניתן לביית אריות. מספרים לך שהקיסר היילה סלאסי החזיק שני אריות משני צדי כס מלכותו. לא מספרים לך שלפני שהוא הושיב אותם לידו הוא דאג שיעקרו את שיניהם ואת הציפורניים שלהם.
כשרותי הגיעה לגיל שבו היא יכולה לטרוף כל בשר בלי הבדל של דת, גזע או מין, נאלצנו להיפרד ממנה לפני שניפרד מיקירינו. מי שקיבל את רותי הלביאה היה גנדי, שהיה אז מפקד פיקוד צפון. גנדי, בהיותו גנדי, בנה ללביאה גוב בסגנון ארמון ביזנטי עם אבן ירושלמית, בחצר של לשכת הפיקוד בבית אל.
וכך הפכה רותי לא רק לסמל הפיקוד (הפרצוף שלה הוא תג היחידה שלו) אלא גם למתנחלת שמאמינה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ואם למישהו יש בעיה עם זה, היא תאכל אותו.
כשהתחלף הפיקוד, למפקד שהחליף את גנדי לא היה ראש לאריות בחצר, והוא מסר את רותי לספארי ברמת גן, שם גם שידכו לה בעל מוצלח ששמו היה אריק. הזוג הצעיר והשעיר נאלץ להישאר כלוא בכלוב כמה שבועות, לפני שיצא לשעוט בשטחי הספארי עם שאר בני מינו. "יום אחד", סיפרה רות, "משה בא לבקר את רותי בספארי. ראש מחלקת חיות השטח התחנן בפניו שלא ייכנס לכלוב, אבל נו, אתה הרי מכיר את משה. הוא נכנס פנימה, סגר את הדלת והלביאה הענקית הזאת עמדה על שתי רגליה האחריות, זיהתה אותו וחיבקה אותו".
לסיפור האהבה הזה יש סוף עצוב ואמיץ: כשאריק ורותי הוצאו לטייל עם חמו לת האריות, כל השבט התנפל על אריק בניסיון לשסע אותו לגזרים. רותי התערבה בקרב, נלחמה כמו לביאה והצילה את אריק הפצוע, אבל היא עצמה נשחטה על ידי עדר האריות, הקריבה את עצמה למען בעלה, ומתה מות גיבורים. אומרים שמאז אריק הפך להיות אריה עצוב ורדום. אריה חלשלוש שלא רצה לצאת מהכלוב, ואולי אף לקה בתרדמת כמו אריק מסוים אחר ומת בלב שבור כמה חודשים אחרי שרותי שלו נפטרה ודוללה סופית מעולם האריות.
אנחנו ממשיכים בסיור בספארי. לב הקטן נטפל לפרח אדום שמעניין אותו פתאום יותר מכל החיות. ככה זה עם ילדים קטנים. כשנטשה, בתי הקטנה, היתה בגילו, קניתי לה את הצעצועים הכי יקרים בניו יורק, והיא הכי אהבה לשחק עם מברשת השיניים שלי. "לב מתוקי, תראה פיל!". הנכד אדיש גם להר האפור עם האף המצחיק ואוזני הסדין המתנפנפות, וממשיך לעיין בפרח האדום בהתרגשות רבה.
הפיל הוא החיה הכי אהובה עלי (מעניין מה זה אומר עלי). כל הכובד והעצב הזה שמרוכז בחיה גדולה מרגש אותי תמיד מחדש. היונק הכבד הזה הוא גם מוותיקי היישוב שהכביד על כדור הארץ לפני אלפי שנים, כבר בתקופת הפליאוקן המוקדם.
בעולם העתיק חשבו חכמי הדור שכדור הארץ מונח על גבו של פיל, וכשתל? מידיהם שאלו אותם "ומה יש מתחת לפיל הזה", אמרו חכמי הדור: "עוד פילים, פילים כל הדרך למטה". למרות הכובד והמבט העגום, הפיל ידוע כחיה אצילית וחברותית, מצחיקה ועדינה, אבל כזו שיכולה פתאום להיות מאוד מסוכנת. חתיכת תיק להיות פיל: אתה לא יכול לסחוב חדק כזה, שהוא מעין הארכה מה זה מוגזמת של החוטם והשפתיים, בלי להיראות מצחיק. אתה לא יכול להרים בוטן בודד אחד עם החדק המצחיק שלך בלי להיות עדין. אתה לא יכול שיהיו לך עיניים כה גדולות ולחות בלי להיראות עצוב. אתה לא יכול שיהיו לך שני חטי שנהב חדים בלוע שנראה כמו מנהרה ולא להיראות מסוכן.
כל התכונות האלה מרוכזות בחיה שגובהה מגיע לשלושה מטרים ומשקלה הממוצע כשבעה טונות וכדי להיות שבעה היא צריכה לטחון 200 קילו צמחים ליום. באגף הפילים של הספארי, מרוחק מכלובי שאר הפילים השוהים בחברותא, נבנתה חצר מיוחד לפיל יוסי, הפיל שרצח את אשתו עטרי ועד היום מומחים מכל העולם לא מצליחים להסביר למה הוא עשה את זה.
יוסי עומד לו שם, אשם ובודד, באמצע המבנה המבוצר והמסורג שמגודר בתעלת מים, עצוב ובלתי נגיש ואפילו החדק שלו לא מצחיק יותר. יותר מכל הזכיר לנו יוסי את חניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים", אבל בגלל שהוא פיל לא מביאים לו את ג'ודי פוסטר או איזה עורך דין תחמן שיוכל להגן עליו. הרי ברור לכולנו שאם יוסי היה ממשפחת הפשע האנושית הוא כבר היה מתראיין לאיזה מגזין, מסביר את הצד שלו ומקבל שער.
יוסי, הפיל הראשון שנולד בספארי, בן 33, שוקל למעלה משש טונות ונודע בעולם כולו בשל גובהו האדיר- 3.80 מטרים . מטפליו של יוסי מספרים שהוא היה מפורסם בכל רחבי הגן כפיל אדיב ומנומס, תורם לקהילה וידידן של כל הפילות. לעולם לא נדע מה גרם לו להישען פתאום על זוגתו שהיתה קטנה וקלה ממנו - שברירית עד כמה שפילה יכולה להיות שברירית - ודי היה בהישענות חברמנית של יוסי על כתפיה כדי להרוג אותה. אלא שיוסי ממש תקע בה את חטיו הארוכים והחדים, ותוך כמה דקות היא מתה. בת 46 היתה במותה.
אני חושב שאולי יש חשיבות לעובדה שהאירוע התרחש בערב סעודת ליל הסדר, כשמיליוני ב. ישראל נלחצו עם משפחותיהם המעיקות, ואולי כל הלחץ הזה הפך איכשהו לאנרגיה רצחנית שיכולה לשנות אופי של פיל ולגרום לרצח המוזר הזה. אנחנו מסתכלים על פרצופו הענק של יוסי. החדק העבה מזדקר למעלה ומשתי עיניו זורם ים של דמעות. "הוא בוכה?", אני שואל את שגית. "ממש לא", היא אומרת, "הנוזל שמטפטף מעיניו של יוסי מורה על עודף טסטוסטרון. וזה סימן שהוא מיוחם ורוצה להזדווג עם איזו פילה מושכת שלא יודעת על עברו".
כנראה שככה אנחנו הגברים. אנחנו יכולים לרצוח את אהובתנו, פיזית או מילולית, ומיד אחרי זה שוב להיות חרמנים, ונחלים של טסטוסטרון זולגים משתי עינינו. דמעות של פיל. מאה מטר מההר העגום הזה שנקרא יוסי הפיל יש אולם אירועים שמתקיימות בו בעיקר חתונות. שאלתי את שגית מי רוצה להתחתן כל כך קרוב לאחד שרצח את אשתו. היא אמרה: "בעיקר חברות היי-טק". " כן," אמרתי לה, "זה בדיוק מה שחשבתי".
אנחנו עוצרים ליד החיות שאולי ראו את כל מה שקרה בכלוב של יוסי, בגלל הצוואר המוגזם שלהן - הג'ירפות, שהיו גדולות מדי בעיני לב, וזה קצת הבהיל אותו. הנכד הגמדי הביט למעלה, הצוואר הקטן של לב כבר נגמר לגמרי והצוואר של הג'ירף המשיך והמשיך והמשיך. . .
סנופי , הג'ירף המרושת, נולד בגובה 1.80 מטרים ומאז הוא לא מפסיק לגדול אפילו לרגע. כעת הוא מתנשא לגובה של חמישה מטרים ו-30 סנטימטר, שני מטרים מהכבודה הזאת זה רק הצוואר שלא נגמר. רק כשסנופי מוריד את הראש שלו, לב מוכן להביט לו בעיניים בגובה שווה ואפילו ללטף לו את הלשון (40 סנטימטר). הילד האכיל את סנופי בענף זית, כדי לקדם או לפחות להגביה את תהליך השלום התקוע. סנופי היה קצת חשדן בקשר למזון הזה. אולי הוא נזכר שלפני כמה חודשים שתי ג'ירפות מתו אחרי שהלעיטו אותן בחפיסות במבה ונשנושים אנושיים אחרים. "ילדים עשו את זה?", שאלתי את שגית.
"לא", אמרה שגית, "אתה לא תאמין, אבל בדרך כלל סבתות הן אלו שמאכילות כל מה שזז. זה נשאר לנו כנראה מהפוגרומים והגטאות. בכל פעם שפולנייה רואה ילד קטן היא קודם כל דוחפת לו משהו לפה". והנה לכם, מלבד הפילים יש בטבע עוד זן שהורג בגלל עודף של אהבה ודאגה.
אחרי שביקרנו חיות שיכולות להחזיק אותנו נכנסנו למשרד ההנהלה ללטף חיות שאנחנו יכולים להחזיק אותן. הפעילות החשובה ביותר של הספארי ברמת גן היא הצלת חיות שנפצעות או נדרסות בכל רחבי ארצנו הפצועה והדורסת.
לפעמים מגיע בעל חיים עם פציעות קשות, כמו הנמייה החמודה שיושבת עכשיו על הכתף של אביב, או הדורבנון התינוק שהוצל במצב קשה אחרי שאמא שלו נדרסה ליד מצפה רמון. הנמייה החבושה והדורבנון יטופלו עד שיבריאו לגמרי ואז יחזירו אותם לטבע.
אנחנו, לעומת זאת, כבר קצת עייפים מרוב חיות וגיבוש משפחתי, ומוחזרים מהטבע הביתה. סבתא וסבא מרגישים שהם אולי עשו איזה תיקון לילדים המקורקעים שלהם ולחיות אחרות, אבל - תגיד את זה - הם גם מאוד מתגעגעים לחזור כבר לכלובים שלהם, לספה ולטלוויזיה ולרהיטים אחרים.
כדי לדווח על חיות פצועות אפשר לטלפן בכל שעה לספארי. 6313531 -03.
נא להמתין לטעינת התגובות
