הפסד של כולנו
צבי פלג מצר על כך שבמקום לדון בקשיי מערכת החינוך, עוסקים במאבק של המורים נגד האוצר
חבל שבשורה התחתונה, החלק הארי של הדיון הציבורי בסוגיה נסוב על המאבק בין ארגון המורים לבין משרדי החינוך והאוצר. השאלות שנשאלות הן מי עושה שריר למי? מי מסרב להיפגש עם מי? מי ימצמץ ראשון ומי יוכתר כמנצח בסופו של יום? המאבק מעורר, למרבה הצער, את כל השאלות האלה בצורה הרבה יותר בולטת מאשר את השאלות הגורליות באמת לעתידה של מערכת החינוך הישראלית.
נדמה שזו כבר קלישאה שאינה זקוקה להוכחות – מערכת החינוך הישראלית נתונה בהידרדרות מתמשכת. חבוטה משנים של קיצוצים, שבעה מהצהרות חלולות על חשיבותו של החינוך ומשוועת להנהגה שתיצוק בהן מעט תוכן, מערכת החינוך הישראלית מציעה לתלמידים פחות ופחות - פחות שעות לימוד, פחות אמצעים מתקדמים, פחות השקעה במורים ובתלמידים.
את התוצאות רואים כמעט בכל המדדים הבינלאומיים, בהישגי התלמידים ובמעמד המורים, שישראל מתמקמת בקצה הנמוך שלהם. חמור מכך, המציאות הזאת פוגעת פגיעה אנושה בתלמידים, שיתקשו להתחרות מול עמיתיהם בעולם המערבי. היא גם פוגעת לא פחות בכלכלה המקומית, שנשענת כולה על ייתרון ההון האנושי שהולך ונשחק.
כפי שהמצב הזה הוא תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות של פוליטיקאים, החלטות נכונות של המערכת הפוליטית יכולות לשנות אותו, ובהן צריך המאבק והמו"מ להתמקד. הממשלה חייבת, לאלתר, להציע למורים תוכנית תלת-שנתית יסודית ומעמיקה, שתתמודד עם האתגרים האמיתיים של המערכת, ובראשם שכר המורים ומעמדם.
במדינות בהן החינוך עומד באמת בראש סדר העדיפויות, המורים מייצגים את האליטה החברתית. צעירים מוכשרים, נבונים, משכילים ובעלי כישורים פדגוגיים, מתגייסים לטפח את הילדים והנוער. בישראל, לא נעים להודות, הסמינרים להוראה אינם מהווים התחרות לבתי הספר למינהל עסקים ודומיהם בקרב על מיטב הנוער.
פרנסי מערכת החינוך צריכים להחליט אלו מורים יטפחו את דור העתיד של מדינת ישראל. אם אנו רוצים לחזור לימים בהם המורים היוו מודל לחיקוי של ממש, יש לקבוע קריטריונים ברורים לגבי מי יכול להיות מורה ומה נדרש ממנו. ככל שאתגר ההוראה יהיה מוגדר ואפילו תובעני יותר, כך הוא ימשוך אליו צעירים מוכשרים יותר ומשכילים יותר. וכל אלה לא יכולים להיות מנותקים מהשכר. קשה להניח שמי שיכולים להנות ממשכורות גבוהות בשוק הפרטי יסכימו להקדיש את חייהם למערכת שמועידה להם משכורת נמוכה מזו של מלצרים.
מאיפה יבוא הכסף? ההשקעה הממשלתית בחינוך נשחקה ב-20 השנים האחרונות בצורה משמעותית, והיא חייבת לגדול. אבל את השיפור בשכרם של המורים ומעמדם לא צריך לבסס רק על תוספות תקציב. מערכת החינוך סובלת היום ממנגנונים מנופחים, שהתייעלותם יכולה להוות מקור תקציבי נוסף. אין סיבה שמשרד החינוך לא יסתפק בשלושה מחוזות, אלא יממן מנגנונים לשישה מחוזות.
ישנם תקנים של פיקוח ומינהל רבים שאפשר לצמצם, ומשרד החינוך חייב להפסיק להיות גורם העוסק בכל - גם מעצב מדיניות ותכנים, גם מפקח, גם מעסיק ומנהל וגם מבקר את עצמו. עליו לצמצם את מניפת עשייתו לעיצוב מדיניות פיקוח ובקרה בלבד. צעדים אלה, יחד עם הגדלת תקציבים, יכולים להתחיל תהליך חיוני של שיקום החינוך בישראל, שהוא שיקום עתידה של מדינת ישראל.
הכותב הוא צבי פלג מנכ"ל רשת אורט ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
