סנאית של חתולה

נעל בית שנרדפת בציפורניים שלופות, כף רגל קטנה וורודה שנלעסת והתאוששות מהירה ביותר מהעיקור - זהו סיפור קליטתה של הסנאית הקטנה בבית החתולים • החתולאית

alpha bitch | 11/5/2007 8:35

קול התור נשמע בגני ― כך לפחות חשבתי עד שהנמכתי מבט וגיליתי לתדהמתי את סנאית, שחקנית הרכש האחרונה שלנו, החתלתולה הצעירה ביותר בבית, הומה כיונה ומתפלשת על הרצפה בלי בושה, ושני הזכרים בני דורה (שלשניהם יחד יש כבר אפס פונפונים) רוכבים עליה לפי התור.

מזל טוב! סנאית מיוחמת! מגיע הביתה כדור צמר עגלגל ומתוק, שחור-לבן, בעל לשון ורדרדה הנשלחת החוצה בכל הזדמנות ומלקקת כל מה שנמצא מול אפה, ואז את מעפעפת פעם ופעמיים ― והנה לפניך שרלילה! הייתי צריכה לצפות את זה ― הגיל, התחלפות השיניים מ"שיני חלב" נשירות לשיניים הקבועות. ובכל זאת זה נפל עלי בהפתעה. מבחינת גילה, הייחום שלה בא בזמן. אבל היא עדיין קטנטנה בממדיה, ואין דבר מצחיק יותר מגורים, חתלתולים קטנים, העושים דברים "כמו גדולים", בכל הרצינות הכרוכה בהם.

למשל עשיית הצרכים בארגז המיועד לכך, וכיסוים בהבעת פנים האומרת "לא לדאוג! אני יודע בדיוק מה עושים! ומאחר שאני צעיר, אני עושה זאת במלוא הרצינות וההשקעה!" או כשהם תופסים ג'ננה ורודפים אחרי משהו בלתי נראה ― במהירות עצומה, הזנב עדיין דליל-שערות אבל סמור כמו רעמה של אריה. ובהעדר שליטה מלאה, הם מחליקים לכיוון בלתי מתוכנן ופעמים רבות פשוט נתקלים במשהו, מתיישבים על כורחם ומביטים סביבם בפליאה: "מה קרה? איך ייתכן? והעולם שותק?!" או כשהם נתקלים בחפץ יומיומי טריוויאלי ומשעמם, נעל בית למשל, ויוצאים למלחמה נגדו בשיא הלהט, בשערות זקורות ובציפורניים שלופות, בתנועת צד תוקפנית (לדעתם), כמו דון קישוט קטן או כמו ערס קטן (תלוי מאיזה עדה החתול).

או כשהם מתחילים להתרחץ: הכפות הקטנות והעדינות נעות בתנועות תכליתיות העומדות בסתירה למראה התינוקי הפרוע של הגור, ואת לא יודעת אם לכבד את המעמד בארשת-פנים רצינית או לפרוץ בצחוק גדול, כי דחילק ― זה כדור פרווה שבא לך פשוט למעוך מרוב רוך וחיבה. אבל אז הגור פותר לך את הדילמה: הוא מפסיק לפתע, קופא במקומו, ופתאום עושה משהו תינוקי ומשוגע כמו ליפול הצדה במכה אחת ― בּוּם!!! ― ולנסות לתפוס את הזנב של עצמו, או ללעוס רגל קטנה, ורודת-כריות.

סנאית בסל alpha bitch

פול גז בניוטרל

גם הייחום של סנאית נראה כך, כמו בצחוק, כמו חיקוי משחק של גדולים. היא מתהלכת בבית שפופה, בזנב מורם מעלה והצדה, וכל זכר שהיא פוגשת היא מנסה לפתות בקולות המיה ובגלגולים על הרצפה. כמו צעצוע עם סוללות ― שני צעדים, המיה וגלגול, וחוזר חלילה. מן הזכרים בבית אין סכנה שתתעבר, ובכל זאת כמה מהם זוכרים עדיין מה צריך לעשות ונענים לה. פוּל גז בניוּטרָל.

במיוחד נדבק אליה ג'סטין בן השנתיים. כשהיא הגיעה הביתה, אימץ אותה ג'סטין (ואת שני הגורים האחרים שגדלו אתה, שלום וקרישנה) והיה לה כמעט

אמא ― רבץ אתה, חיבק אותה, ליקק לה את הראש והפנים. כעת הוא תופס בשמחה את תפקיד המאהב. בשיניו הוא אוחז בעורפה ומנסה להזדווג אתה, והיא משחקת קשה להשגה ― רוצה אבל נמלטת. מחזרת אבל בורחת. וכל הזמן הומה והומה והומה.

הייחום שכך כעבור שלושה ימים, וכעבור שבוע הגיעה סנאית לשולחן הניתוחים, לעיקור. כל ניתוח אינו דבר פשוט, וכך גם ההרדמה המקדימה אותו. אלה הליכים רפואיים שיש בהם סכנה. אז כמובן שאני דואגת במשך כל השעות שהיא אצל הרופא. בתום הניתוח אני ניגשת לקחת אותה ומצפה לקבל חתלתולה ישנונית ושיכורה עדיין, אבל היא לא שמעה על זה: בתוך המִנשׂא היא כבר על הרגליים, תובעת לצאת, שולחת את כפות הרגליים הזעירות שלה מבעד לשער. כיסיתי את המִנשׂא שלה ביריעת בד, כדי שיהיה לה חשוך ורגוע, אבל עד שהגענו הביתה היא משכה בטפריה את יריעת הבד לתוך המִנשׂא, והביטה בי במבט נעלב: "נו באמת, מה אני, תוּכּי?!"

בבית שמתי אותה בכלוב אשפוז, שיהיה לה שקט, שלא יציקו לה משום שהיא נושאת את הריח הזר של המרפאה, וגם משום שהיא אחרי ניתוח ויש לה תפרים בבטן. אבל לה יש אג'נדה אחרת ― היא רוצה החוצה! אין עם מי לדבר. אני מוציאה אותה. כל החבר'ה מרחרחים אותה ונרתעים ממנה. והיא מביטה בהם במבט תמה: "מה יש לכם?! זאת אני! אתם לא רואים שזאת אני?!" כעבור יום בלבד אין לדעת שעברה ניתוח. היא מתרוצצת כרגיל, על הבטן צלקת אדומה קטנטנה בלבד. ג'סטין סביבה, כרגיל, אבל מיחסיהם נעלם לו המתח המיני ― עכשיו הם ידידים.

כמו סנאי קטן

סנאית החלימה יפה מן הניתוח. גורה בת שמונה חודשים בערך, קטנטנה בממדיה, עיוורת בעין אחת וגם העין האחרת שלה לא מי-יודע-מה. ניצולת דלקת עיניים של גורים. היא הגיעה אלי כשהיתה בת חודשיים או פחות. כשאמה נעלמה, אימצה אותו עובדת זרה מרומניה. וכשהעובדת הזרה גורשה, שוב נותרה סנאית בלי אמא. מעסיקתה של העובדת חיפשה פתרון ועמותת גירגורים הסכימה לקבלה, אך הם ביקשו שאחזיק אותה עשרה ימים, עד שיארגנו מתקן מתאים לה.

בתום עשרת הימים לא היה לי לב לשלוח את היצור הזעיר הזה ל"בית-יתומים", לחיות עם עוד 700 חתולים, אחרי שנהנתה מכל מנעמי הבית ועברה כבר שלוש אמהות. מי שהביאה אותה אלי ביקשה שאקרא לה בשם בונבון, על שם חתול של חברה משותפת, חתול מופלא שהלך לעולמו. אבל עכשיו, כשהיא אחת משלנו באופן מוחלט, שמה סנאית ― כך הפרצופון הקטנטן שלה נראה, כמו פני סנאי קטן. חסר רק אגוז בין הכפות.

אז היא נשארה בבית, אתנו, ונהנית מכל רגע ― משחקת, משתוללת, מטפסת וקופצת, מתכרבלת עם שלום ועם קרישנה או עם ג'סטין. יצור עצמאי ומבסוט מהחיים, מלאת בטחון עצמי ושמחת חיים. עוד ניסיתי למצוא לה בית מאמץ, אבל לא היו קופצים ― אולי בגלל העין העיוורת שלה ואולי משום שהיא לא כל כך יפה (בנושא זה יש החולקים עלי, גם לגביה ספציפית וגם כאלה האומרים שאין חתולים מכוערים). אבל מה זה משנה? יפה או מכוערת, היינו הך. אני מביטה בה ומתמוגגת. חתלתולה-סנאית מלבבת שחיה בשלום עם העולם!

* * *

הקיץ הגיע והשמש קופחת במלוא עוזה. אנא, הוציאו לחצר, למקום מוסתר ומוצל, כלי מים טריים למען חתולי הרחוב הצמאים. כל יום, בבקשה.